גיליון 556 של ביטאון 'ישע שלנו' של מועצת יש"ע זכה לכותרת 'גיליון ריבונות מיוחד'. במדור 'דור המייסדים הובא בשני פרקים סיפורה של יהודית קצובר.
פרק א'
מתחילים מההתחלה
נולדתי באייר תש"ז בטרנסילבניה (היום בריבונות רומניה, פעם הונגריה), להורים חסידי סאטמר, אבל ציוניים, אשר היו שייכים לפועלי אגודת ישראל. הוריי נישאו לאחר השואה, בהתחלה לא מתוך אהבה, אלא כדי לבנות את עם ישראל מחדש. שלושה ילדים הביאו לעולם, משפחה גדולה במושגים של אירופה אחר המלחמה. בהיותי בת 12 עלינו לארץ ישראל.
גדלתי ולמדתי בכפר אליהו שעל יד גדרה. ב-1966, עם תעודת הוראה ביד, ירדתי לדרום, לדימונה, שם הכרתי את בעלי צבי, נישאנו, ושנינו שקענו בהוראה ובעשייה. את מלחמת ששת הימים "עשינו" במקלטים של ביה"ס שבו שהו כל התלמידים עם הוריהם. שחרור ירושלים הרעיד את הלבבות וזקף את קומתנו.
עוברים לקריית ארבע חברון
בני, אחיו של צבי מתחתן בחברון, הוא ובינה מתגוררים בבית הממשל ואנו באים לבקר. באחת הפעמים בני אומר לצבי תוך כדי סיור באזור "כאן תקום קריית ארבע". צבי, בלי להתייעץ איתי, מבטיח: "אם תקום כאן עיר, אנחנו באים".
באוגוסט 1971 קריית ארבע קמה ומי שמכיר את צבי יודע שאצלו הבטחה מקיימים. נאבקתי קשות. היה לנו טוב בדימונה. עשיה חברתית וקהילתית בנגב - מה עוד צריך? אלא שצבי טען, בצדק, "לדימונה יהיו רבים שיבואו, לחברון פחות. האתגר עכשיו ליישב את המקומות ששוחררו". לא היה קל. בפרספקטיבה של שנים, למזלי, צבי גבר וניצח.
הגענו לקריית ארבע ביום האכלוס הראשון, ערב ראש השנה 1971. אין רופא, אין טלפונים, אין מדרכות, בחורף בוץ בכל מקום, אין תחבורה. למזלי הרב לוינגר זצ"ל, שהיה ראש הוועד, ניסה לעזור לי במצוקתי. התחלתי לעבוד כרכזת תרבות בצמידות אליו. הדוגמא האישית של הרב, המסירות שלו, ההסתפקות במועט של המשפחה, ההירתמות הטוטאלית של הרב לרעיון, שיחות רבות וויכוחים אין ספור, שברו את חומת הניכור. התחלתי להשתתף במאבקים הצודקים לפיתוח הקריה, להרחבת שעות השהייה במערת המכפלה, הכניסה לבית הדסה והשהייה שם במשך חודשים, יחד עם 13 הנשים והילדים בהנהגת הרבנית מרים לוינגר, היוו כור היתוך מושלם.
למדתי מהרב, ומנסה בכל פעולותיי לפעול על פי שלושה עקרונות שלימד אותנו: ליזום - לקבוע עובדות בשטח, הסברה של הפעולה, לובי בכנסת ולרומם את הממשלה.
סיפור בית הדסה ראוי להפקת סרט הוליוודי
קריית ארבע בהקפאה. אין בנייה. מתכנסים לישיבה בבית הרב לוינגר כדי לדון כיצד פורצים את החומה. הרעיון של "בית הדסה" היה של הצייר ברוך נחשון ששרה אשתו, עם עשרת ילדיהם, הייתה בין הנכנסות. על תכנון מבצע הכניסה לבית הדסה וכל הלוגיסטיקה היו מופקדים זמביש ודומפה (אהרון דומב). עלינו לתוך משאית בשעת לילה מאוחרת, 13 אמהות ו-45 ילדים עם ציוד מינימלי. הרעיון שנשים וילדים ייכנסו ללא הבעלים נשען על התפישה שראש הממשלה בגין, ג'נטלמן פולני, לא יפנה נשים. הכניסה הייתה בחמישי לפנות בוקר, כך שאם נצליח להישאר חמישי, שישי, שבת, תהיה כבר "חזקה". הגענו עם המשאית לצד האחורי של בית הדסה. סולם הורם. עלינו עליו אחת אחת. עברנו את הגדר ומצאנו את עצמנו בחצר בית הדסה. בצד הקדמי של בית הדסה שמרו חיילים דרך קבע, בגלל ניסיון כניסה קודם. היינו חייבות לשמור על שקט מוחלט כדי לא לעורר את תשומת ליבם של החיילים. אחד הניסים הגלויים היה שאף ילד לא צייץ ולא בכה בשעות אלה.
נכנסנו לקומה התחתונה של הבניין. חושך מוחלט. אבק של שנים היתמר יחד עם כל פסיעה שלנו פנימה והתמקמנו ללינה חטופה. אור הבוקר עלה והחיילים הופתעו לראות את האורחות והילדים בבניין, וגם אנו התחלנו לסרוק את הבניין ולנסות לקיים בו שגרת יום.
מפקד האוגדה, פואד בן אליעזר, מגיע ומחליט שאין יותר כניסה לבית הדסה, עורך רשימה שמית - מי שנמצא יכול להישאר. אם יוצאים לא חוזרים.
ליל שבת ראשון, בלי הבעלים, קצת תוגה בלב שבמהרה תתפוגג. עם סיום תפילת קבלת שבת במערת המכפלה, כל הציבור מגיע לבית הדסה ופורצת שירה אדירה מהדהדת למרחקים. עד היום, כשאני נזכרת במעמד הזה, ההתרגשות גוברת ורעד קל עובר בכל גופי. השירה הזאת בלילות שבת, כשאנחנו בפנים והם בחוץ, נמשכה כל תקופת היותנו בבית הדסה. היו ביקורים רבים של פוליטיקאים, פרי עבודתו של הרב לוינגר, ועיתונאים רבים סיקרו את הנעשה. היו קשיים, תנאי ההיגיינה הקשים נתנו את אותותיהם. מאבק מתמיד עם הכינים, ואחר כך עם מחלת הצהבת. הריונה של שושנה פרץ התקדם והייתה דאגה שאם היא תצא ללדת לא יתנו לה לשוב.
לצערנו, בליל שבת ט"ז באייר תש"מ, 2 מאי 1980, ארבו מחבלים למתפללים. 6 בחורי ישיבה נרצחו ו-16 נפצעו – בכך נפתחה השיבה היהודית למגורים קבועים בעיר העתיקה חברון. בדמייך חיי, בדמייך חיי!
צעד קדימה בחברון וצעד אחורה בימית. בתקופת הפינוי גרתי בשכונת האיקסים בימית, בה התגוררו המשפחות שהגיעו מקריית ארבע. המאבק בימית התנהל כך: מצד אחד אמונה שזה לא יקרה, ועל כל מקרה מתבצרים. הפינוי היה קשה פיזית ובעיקר נפשית. חזרנו הביתה לקריית ארבע שבורים ורצוצים. הדיבור עם אלה שלא היו בגירוש היה קשה, מכיוון שרק אלו שהיו בגירוש הבינו אחד את השני. השגרה נראתה מוזרה. איך אפשר להמשיך אחרי השבר הנורא?
סגנית ראש המועצה מפתחת קריית ארבע חברון
אך אנו מתנחמים בעשייה, ועוד עשייה. ברוך ה' בזמן שירותי כסגנית ראש המועצה הרחבנו את שכונת אברהם אבינו, בית רומנו.
באותה תקופה מוקמת האולפנה בדחיפתו של הרב רפי קופרשטיק ומתחילים לתכנן ישיבה תיכונית. הישיבה התיכונית קמה כאשר צבי בעלי מתמנה לראש המועצה. השתדלתי להיות לו לעזר בעיקר במאבקים הביטחוניים כשותפה בוועד הפעולה.
בין התפקידים המשמעותיים שזכיתי לעשות היה קליטת עולי רוסיה בשנת 1990. כמורה באולפן חוויתי יום יום את התגשמות חזון העצמות היבשות.
לאחר שנים הקמנו יחד עם הרב משה בלייכר שליט"א וראש המועצה צבי את המכללה למורות, שלוחה של מכללת אפרתה. התחלנו עם 17 תלמידות, סיימתי את תפקידי כמנהלת המכללה לאחר 20 שנה עם 200 סטודנטיות חדורות רוח מיוחדת של שליחות למען הדור הבא.
הגירוש מגוש קטיף והפעילות לאחר הגירוש
בגירוש מגוש קטיף היינו בגדיד, שם הכרתי את נדיה מטר מתנועת "נשים בירוק" שהייתה בכפר-ים. התמימות שהייתה בימית התחלפה להחלטה נחושה – לא יותר פינויים וגירושים. מיד אחרי הגירוש פעלנו יחד עם הרב לוינגר זצ"ל עד הגירוש מבית השלום. לאחר בית השלום נדיה ואני התמקדנו בפעילות לשמירה על האדמות באזור גוש עציון מפני השתלטות של הערבים.
"נצר"
ההתחלה הייתה עם הפעילות לפתיחת כביש עוקף זעתרא. לאחר מכן עברנו לפעילות בהיאחזות "נצר" בין אלעזר לאלון שבות. שמנו לב שהערבים, ממומנים בכסף רב מארגונים אנטי-ישראליים מאירופה וארה"ב, שותלים באופן בלתי חוקי על אדמות מדינה בשטחי C במטרה ברורה להשתלט על השטח. יחד עם עשרות פעילי נשים בירוק ותושבי גוש עציון התחלנו לשתול עצים על פי מפה, על אדמות שלא נחשבו כאדמות פרטיות של הערבים. הערבים עקרו את העצים שנטענו. אנחנו שתלנו שוב ושוב. המינהל האזרחי "לא אהב", בלשון המעטה, את עבודתנו.
הצלחנו לטעת עשרות דונמים. לאחר שנים של פעילות סיזיפית בשטח נחלנו הצלחה, האדמות הוכרזו כאדמות מדינה שנמצאות כעת בידי המועצה.
פרק ב'
שדמה
בעוד אנו פועלות בנצר, מתקשר אלינו חגי הוברמן בשנת 2008 ואומר לנו "תעלו לשדמה לפני שהרשות הפלשתינית תשתלט על המחנה". שדמה, מחנה צבאי שצה"ל נטש, במקום אסטרטגי בין הר חומה לתקוע, שולט על הכביש המזרחי החדש, גבעה בשטח Cהמוקפת בשטחי A ו-B והייתה סכנה שנאבד את המקום. השתלטות של הערבים על אותה גבעה חלילה הייתה יכולה לגרום לניתוק הרצף היהודי בין ירושלים לגוש עציון מזרח. הערבים טוענים ב"הומניות", שברצונם להקים שם בית חולים.
עלינו לשם. הערבים כבר הספיקו להרוס הכל, לעקור כל מה שהיה במחנה, רק שלושה מבנים נותרו. החלטנו לפעול בהתמדה כדי להציל את המקום מהשתלטות לא חוקית של הערבים. הקמנו את "הוועד למען שדמה יהודית" עם פעילי "נשים בירוק" ופעילי גוש עציון מזרח והר חומה. במקביל, הקמנו לובי בכנסת למען שדמה יהודית. אחרי מאבק של כמה שנים בהן הגענו כל שבוע לשדמה עם עשרות ומאות פעילים, בגיבוי ושיתוף מועצת גוש עציון בראשות שאול גולדשטיין, הצלחנו בשנת 2010 להחזיר את הנוכחות היהודית למקום. צה"ל חזר והפך את המקום שוב למחנה צבאי.
אותו דפוס פעולה נקטנו גם במחנה אדוריים בדרום הר חברון, שם המועצה בראשות צביקי בר-חי הקימה מרכז חירום. גם במאבק על גבעת העיטם על יד אפרת, המהווה את העתודה הקרקעית לפיתוחה של העיר, לאחר פעילות אינטנסיבית של שנתיים, המועצה, בראשות עודד רביבי, לקחה את הפרויקט "לידיים" והקימה חווה חקלאית במקום.
ראינו שכל מאבק על כל גבעה אורך שנים ולוקח משאבים אדירים אך לא פותר את בעיית השורש של ארץ ישראל. אנחנו, המתיישבים היהודים, הננו בעיני השלטונות "זרים", "פולשים", "זמניים". נכון, אמנם הצלחנו לגאול כמה גבעות, אבל בו-זמנית, הערבים, הממומנים במיליוני דולרים מחו"ל השתלטו על עשרות ומאות גבעות. הבנו שבקצב הזה נאבד את כל אדמות המדינה,, והיישובים היהודים יהפכו חלילה לאיים בודדים בים של ערבים. והכי חמור - ארץ ישראל כל הזמן עומדת על שולחן הדיונים. הבנו שיש לטפל בשורש הבעיה.
יוצאים לקמפיין להחלת הריבונות – כנסים, כתב-עת, חוגי בית, משמרות
החלטנו לדרוש את החלת הריבונות על יהודה ושומרון. ראינו צורך בכך שכנסת ישראל וממשלת ישראל יכריזו אחת ולתמיד שהארץ הזאת שלנו, שתגדע את תקוות הערבים למדינה בלב ארצנו, שתכריע בסוגיה זו כמו ירושלים ורמת הגולן. קדמו לנו ברעיון אורי אליצור ז"ל, ח"כ גאולה כהן, קרוליין גליק, הרב בני אלון ז"ל, ד"ר מרטין שרמן שדיברו וכתבו על הנושא. אנחנו התמדנו בנושא הריבונות ואנו פעלנו ועוד פועלות ללא לאות להחדיר לתודעה את הנושא.
פורום הריבונות הראשון התכנס בביתה של גאולה כהן עוד ב-2011 בהשתתפות קרוליין גליק, ד"ר מוטי קידר, ערן בר טל, הרבנית מלמד, הרב איתי אליצור, שמעון כהן ויורם אטינגר. כיום, פועל ועד נרחב למען הריבונות – חברים בו סם סולומון, אברהם שבות, שוש שילה, רנה מרגוליס, רותי ליברמן, ליאור שורקה, אורי בנק, רותי בן חיים, תנה להבי, ד"ר אביה שוהם, אלוף משנה (במיל') משה פלד ויואב טוביה.
ב-2011 התחלנו עם כנס ריבונות ראשון בחברון. השתתפו בו כ-250 משתתפים עם דוברים אמיצים, ביניהם ח"כ ציפי חוטובלי, שעד היום ממשיכה לפעול במרץ להחלת הריבונות. כולנו נראינו הזויים לחלוטין. גם במחנה שלנו.
לאחר שנה ארגנו כנס שני בחברון כאשר במשך השנה התרוצצנו בחוגי בית ובהרבה שיחות אישיות עם אישי ציבור. האולם "גלש" והיינו צריכות להשתמש במסך מחוץ לאולם. בשנה לאחר מכן ארגנו כנס שלישי, הפעם בירושלים. התכוננו להכיל את הכנס במוזיאון המקרא - מקום סמלי לכל הדעות. אך כבר בשלבי ההרשמה הראשונים הבנו שלא נוכל לקלוט את כל הנרשמים. עברנו לאולם בבית וגן שמכיל כ-800 איש. בעת הכנס, בהשתתפות שרים, חברי כנסת, אקדמאים ואישי ציבור, הצטופפו באולם כ-1,000 איש ובחוץ עוד כמה מאות שלא יכלו להיכנס. אז התחילה תשומת הלב של התקשורת.
נדיה ואני הרגשנו שאיננו מגיעים למספיק אנשים והחלטנו להוציא כתב-עת המופץ ב-200,00 עותקים בעברית ובאנגלית. כמו כן הקמנו אתר ריבונות www.ribonut.co.il. האסטרטגיה הייתה שאנו מתחילים לשנות את התודעה קודם אצל חברינו ביישובים, ואחר כך להרחיב את הפעילות התודעתית בימין. הבטונדות על ציר 60 שימשו לנו כלוח מודעות. לפעמים שילמנו קנסות אבל זה "עשה עבודה". כסף לקמפיינים גדולים לא היה לנו כי בימין תורמים לבניינים, למוסדות, לספרי תורה, אבל להסברה קשה מאד להביא כסף. בעיני התורם זה נראה לשים כסף על קרן הצבי.
מעטים האמינו שזה בכלל אפשרי לקדם ריבונות. המשכנו בכנסים (כנס רביעי היה בפברואר 2017 ובו מעל 1,200 איש, בהשתתפות ערבים מיהודה ושומרון הרוצים ריבונות ישראלית), בחוגי בית, בהוצאת כתב העת ריבונות, בילינו ומבלות בכנסת שעות, בדיבור עם ראשי מועצות, במשמרות ליד בית ראש הממשלה.
ראשי המועצות ביהודה ושומרון נרתמו למאמץ, מועצת יש"ע, אמנה, אורית סטרוק וחברינו מהליכוד שבח שטרן, נתן אנגלסמן וישי מרלינג עשו ועושים עבודה יוצאת מן הכלל. בין היתר ארגנו כינוס המרכז של הליכוד ובו 1,500 חברי מרכז אשר הצביעו פה אחד בעד החלת הריבונות על מרחבי ההתיישבות ביהודה ושומרון.
השדולה למען ארץ ישראל בראשות ח"כ יואב קיש וח"כ בצלאל סמוטריץ' פעלה למען החלת החוק על מעלה אדומים ובימים אלה הגישו הצעת חוק ברוח החלטת מרכז הליכוד.
חברי הכנסת יואב קיש, בצלאל סמוטריץ, מיקי זוהר ויהודה גליק הכינו תכניות מפורטות להחלת הריבונות. רוב רובם של שרי וחברי הליכוד תומכים בהחלת הריבונות וכן בבית היהודי כולם תומכים בהחלת הריבונות. גם השר בנט קידם רבות את נושא הריבונות עם תוכנית ההרגעה שהכין באפריל 2012.
מאז מלחמת ששת הימים השמאל פתח בציוץ דק של "שיח לוחמים", אשר התחזק מאד מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים עם הקמת תנועת "שלום עכשיו", עם אורי אבנרי שפתח במתקפת "שלום" מגובה בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט. תוך 20 שנים הצליחו במידה מרובה לגרום לכך שהשיח ישפיע אף על ראש ממשלת ישראל בנאום בר אילן. אחד הניסים הגלויים שלמרות שטיפת המוח האינטנסיבית, העם פונה ימינה. העם מבין שהוויתורים אליהם הוביל השמאל החלישו אותנו מול האויב, נתנו לו תקווה – שעודדה טרור. המערכת הפוליטית בימין מבינה את רוח העם, וקשובה לה.
הממשל האמריקאי בראשות טראמפ אוהד את מדינת ישראל. הכרזת ירושלים כבירת ישראל מהווה מפתח לקראת החלת הריבונות. תנועת הריבונות מייסודה של נשים בירוק משמשת פלטפורמה לכל הגוונים המדברים ופועלים למען החלת הריבונות. לשמאל לקח 20 שנה לשנות תודעה. אנו מקווים שהתוכנית להחלת הריבונות תפעל מהר יותר ותגיע לחקיקה בכנסת וגם תעבור את כל המשוכות.
הקמת שמורת עוז וגאו"ן
בעת שהיינו עסוקות בקמפיין הריבונות נחטפו שלושת הנערים, גיל-עד, אייל ונפתלי הי"ד בגוש עציון. בג' בתמוז תשע"ד, כשגופותיהם של הבנים נמצאו, החלטנו שאסור לעבור על הדבר בשתיקה. חייבים לתת תשובה ציונית. עוד באותו הלילה בו נודע על מציאת גופותיהם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו מתחנת הסעה הסמוכה לצומת גוש עציון, עלו עשרות פעילי תנועת "נשים בירוק", יחד עם מתיישבים מיישובי גוש עציון ובעידודה של מועצת גוש עציון בראשות דוידי פרל, לגבעה החולשת על צומת הגוש והחלו בהכשרת המקום כנקודת אחיזה יהודית משמעותית בדרך העולה מחברון לירושלים. זאת כתשובה ציונית מידית למעשה הרצח הנתעב.
העלייה לשמורה זכתה לתמיכתם של בני משפחות הנערים והמקום זכה להיקרא על שמם – עוז וגאו"ן (גיל-עד, אייל ונפתלי).
מאז הלילה בו עלו הפעילים לתחילת עבודות הכשרת השמורה, הגיעו למקום קבוצות רבות של צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ, ואף קבוצות מהעולם, על מנת להשתתף בניקיון המקום, בעבודות ניקוש, סלילת שבילים, צביעה, הצבת תאורה, התקנת מתקני פארק שונים ופעילות יצירה ותרבות יהודית ציונית ערכית.
השמורה הפכה לאתר בו רואים חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון נקודה אסטרטגית לשמירה על צומת גוש עציון ובמקום מתקיימת פעילות חינוכית הסברתית והדרכה ענפה לקבוצות ולבודדים בנושאי מורשת, יהדות, היסטוריה וציונות. עד כה נטלו חלק בפעילות זו עשרות אלפי בני נוער.
במלאת שלוש שנים לעלייה ל'עוז וגאו"ן' חנכנו בשמורה את "שדרת הציונות", בה נתלו ציטוטים ערכיים של נפילי הציונות ב-120 השנים האחרונות. כמו כן הוצבה במקום פינת ישיבה אינטראקטיבית המאפשרת קבלת מידע ושירים אודות נקודות ציון בתולדות הציונות.
לסיום, חשוב לי מאוד להודות לחברתי נדיה ולקב"ה שזיכני לעבוד ביחד בהרמוניה נפלאה.
"אני יודעת עוד רבה הדרך
אבל אלך בה עד יכלה כוחי..."
(יהורם טהר לב)