בימי הבידוד והסגר ולקראת חג הפסח המתקרב מספר השר לשעבר נתן שרנסקי בהרצאה מקוונת מיוחדת על ליל הסדר בצינוק ועל החיבור המתמשך לעם ישראל גם בכלא הסובייטי.
יו"ר הסוכנות היהודית והשר לשעבר נתן שרנסקי, נשא במסגרת התכנית 'הרצאות שישי בעוז וגאו"ן' הרצאה מיוחדת סביב אירועי הימים הללו, ימי סגר הקורונה וחג הפסח המתקרב. ההרצאה הועברה בשידור אינטרנטי לצופים בארץ ובעולם.
"זה יהיה חג פסח מאוד מיוחד", התייחס שרנסקי לחג המתקרב וציין את המציאות המיוחדת בה בחג הקרוב נכדים לא ישבו לשולחן הסדר יחד עם הסבים והסבתות, מציאות קשה במיוחד בחג שהמסר העיקרי שבו הוא סיפור סיפורו של עם ישראל.
"זה מזכיר לי סדר פסח מאוד מיוחד שהיה לי בצינוק בבית הסוהר. הכניסו אותי ל-15 ימים בצינוק כמה ימים לפני סדר פסח", מספר שרנסקי. "הייתי צריך להחליט מה יהיה מתוק, מה מרור ומה יין כשכל מה שיש בצינוק זה שלוש פרוסות לחם, שלוש כוסות מים חמים וקצת מלח. החלטתי שהמרור זה המלח, היין זה המים החמים והמצה זה הלחם היבש. לא היו לי רבנים, הייתי בטוח שהרבנות תיתן לי אישור", הוא אומר בחיוך.
באותו ליל סדר שיחזר שרנסקי מספר משפטים מההגדה שאותם למד באולפן המחתרתי ואליהם צירף בלשונו שלו משפטים אחרים כאשר בקול רם הקפיד לומר שבנה זו אנו עבדים לשנה הבאה בני חורין, השנה אנו כאן ובשנה הבאה בירושלים. קריאותיו הבטוחות הללו נשמעו באזני השומרים כקריאות מוזרות, ואולי אף כקריאה למרד.
"אפשר גם בצינוק לעשות סדר פסח מלא משמעות והתרגשות והרגשה שכל המשפחה שלך וכל הילדים שלך שעוד יבואו לעולם הם ביחד איתך", אומר שרנסקי ולאחר סיפורו של אותו ליל סדר מיוחד פרס את קורות חייו מאז נולד בעיר בה חיו יהודים רבים אך לא היה בה שמץ יהדות, לא חגים ומועדים ולא אירועים יהודים. "הדבר היהודי היחיד שהיה הייתה האנטישמיות שהייתה בלי סוף".
חייו כילד וכנער יהודי של שרנסקי לוו בתחושה כפולה. מחד היו אינספור מגבלות שלא יוכל לצלוח משום שהוא יהודי, אך מאידך מאותה סיבה עליו להיות התלמיד המוצלח ביותר בכיתה. "רק הצלחה מקצועית במדע, רפואה או הנדסה היא שיכולה לתת לך ביטחון ומעט תקווה שתצליח".
"יחד עם זאת ידענו שאנחנו חיים במדינה שאין לנו בה זהות ואין בה חופש. כשהייתי בן חמש מת סטאלין. אבא שלי בדק שהשכנים לא שומעים ואז הסביר לי שיש מזל ליהודים שסטאלין מת וקרה לנו נס בזמן הסכנה, אבל אסור להגיד את זה לאף אחד. למחרת הלכתי לגן הילדים, שם כולם בוכים על מותו של סטאלין, שרים שירים על שמש העמים ולי אין מושג מי מהילדים בוכה באמת ומי מהם בוכה כמוני, כי גם אבא שלו סיפר לו שזה טוב. אלו החיים הנורמאליים", מספר שרנסקי ומתאר את המציאות בה האמת נותרת שמורה במשפחה פנימה, בעוד כל ההתנהלות החיצונית, הספרים שקוראים וכיוצא באלה, הכול הוא שקר. "מאוד לא נוח לחיות חיים כפולים כאלה, אבל לא חושבים על מרד, כי כל מה שמעסיק אותך הוא ההישרדות".
התמורה הגדולה התרחשה בשנת 67' ומלחמת ששת הימים שהתחוללה בה. "בתוך כמה ימים כולם הסתכלו עלי אחרת, אלה שאוהבים אותך ואלה ששונאים אותך, כולם שואלים איך אתם עשיתם את זה. הבנתי שעבור כל האנשים האלה אני קשור לישראל ורציתי להבין מה זה הקשר הזה. כך אני ואחרים התחלנו במחתרת לקרוא על עצמנו מספרים שמישהו הביא בסתר מחו"ל דרך תיירים שהגיעו".
כך מתוודע שרנסקי הסטודנט לקורות עמו מיציאת מצרים והלאה עד ימינו אלה, "ואתה רוצה להיות חלק מזה. אתה גם מגלה שיש עם יהודי כי מגיעים תיירים יהודים מכל מקום בעולם וכל אחד מספר שהוא משפחה שלך. אתה גם מגלה שיש מדינה שהוקמה כדי לעזור לך, ואם רק תתחיל להיאבק הם יעשו הכול כדי להביא אותך לישראל".
הקשר בין שרנסקי לעם ישראל מתהדק "עד כדי כך שכשבאו לעצור אותי בכיס שלי הייתה תמונה של יוני נתניהו", הוא מספר, "ואחר כך, בכל פעם בכלא כשאתה שומע מטוס בשמי סיביר אתה חושב על יוני נתניהו, אתה יודע שיום יבוא ומדינת ישראל תשלח מטוס להביא אותך".
הצעד הראשון אל גאולתו האישית והלאומית מתחיל באמירת אמת בקול רם ובפומבי, "והמשפט הראשון שאתה אומר בפומבי הוא 'אני לא רוצה לחיות במדינה הזו. אני רוצה לצאת ממנה ולעלות לישראל'. כשאומרים את זה הכול משתנה, אתה מאבד את העבודה שלך, יכולים לעשות חיפוש בבית ולקרוא לך לחקירות, יש חברים שיבקשו שתוציא את מספר הטלפון שלהם פנקס הטלפונים שלך כדי שהק.ג.ב. לא יקרא גם אותם לחקירות, אבל יחד עם זה אתה פתאום משוחרר, אתה עושה דברים שאתה מתכוון לעשות. זה חופש. אתה מבין שזה מסוכן אבל אתה לא פוחד כי יש משהו חשוב יותר מהקריירה שלך. אתה כבר לא תלוי בקריירה. יש לך חופש להילחם על הזכויות שלך והזכויות של יהודים אחרים".
שרנסקי הופך לפעיל ודובר התנועה הציונית והתנועה לזכויות אדם בברית המועצות. "הרגשתי שיש קשר מאוד עמוק בין הרצון שלי להיות חלק מהעם שלי לכוח שלי להילחם על החופש. אי אפשר להפריד בין השניים. גם היום אני בטוח שיש קשר בין חופש, זכויות אדם והזהות היהודית שלנו".
ממשיך שרנסקי ומספר על המחאות וההפגנות שהוא עצמו היה בין מוביליהן תוך תחושה שעם ישראל כולו שותף למאבק. אחת ההפגנות שנחשבו למוצלחות ביותר הייתה כאשר עשרה יהודים ניצבו במול הקרמלין כשהם נושאים שלט ובו דרישה לקבלת ויזה לישראל וקריאה לשחרור אסירי ציון.
מספרם הנמוך יחסית של המפגינים נולד מהצורך להסתיר את תכנונה של ההפגנה מעיני הק.ג.ב. ההפגנה נמשכה חמש דקות, פרק הזמן שעובר עד שמגיעים אנשי הק.ג.ב. למקום והעונש יכול לנוע בין קנס למאסר של חמש שנים בסיביר. "אז בשביל מה להסתכן חמש דקות ואחר כך להיאסר לחמש שנים בסיביר? זה תענוג גדול? אז קודם כל זה באמת תענוג לעמוד מול המשטר ולהגיד 'שלח את עמי'. בנוסף היה צריך להיות בקשר עם עיתונאי מחו"ל, פוגשים אותם בנוכחות הק.ג.ב. ומדברים בקודים שסוכמו מראש בצורה שהק.ג.ב. לא יבין שמדובר בהודעה על מועד ומקום ההפגנה. כשיבוא עיתונאי אחד, אחרי שיעצרו אותנו כל התקשורת בעולם תדווח על המעצר של עשרה יהודים שכל הפשע שלהם הוא הרצון להגיע לישראל".
תוצאתו של דיווח תקשורתי כזה הייתה גל מחאות של עשרות אלפי יהודים בכל העולם הפועלים מול ממשלות ואנשי ממשל בדרישה לפעול למען יהודי ברית המועצות, ובעקבות כך החלה חקיקה בפרלמנטים השונים למען זכויות יהודי ברית המועצות. "מהר מאוד לברית המועצות היה ברור שמה שיקרה ליהודים אצלם ישפיע על המעמד שלהם בכל העולם".
בעקבות המחאות הללו החלה מדיניות סובייטית של טפטוף אישורי עלייה ליהודים, על מנת להיראות פתוחים בעיני העולם, אך במקביל הפעלת אמצעי הפחדה כלפי היהודים, הענשה, מעצר, מאסר וסירוב לרוב מכריע של המבקשים לעלות לישראל. מעמד זה בולם את הקידום והקריירה של המסורבים ומציב אותם בחשש תמידי ממעצר וחקירה שיכולה לבוא בכל רגע.
במסגרת מדיניות זו הותרה עלייתה של כלתו של שרנסקי, אביטל, בעוד הוא נכלא ל-15 ימים. "היא חיכתה עד שיצאתי, התחתנו בבית עם בקושי עשרה איש, בבוקר לקחתי אותה לנמל התעופה ואמרתי 'תתחילי לבנות בית בישראל. בעוד חצי שנה אצטרף אלייך'. הצטרפתי אליה רק כעבור 12 שנה...".
"היא יצאה מברית המועצות בחורה מאוד שקטה שבקושי ידעה כמה עשרות מילים בעברית. 12 שנה אחרי זה היא הייתה עדיין שקטה וצנועה אבל הנהיגה הפגנות של מאות אלפים, פתחה דלתות של מנהיגי עולם וכך נפגשנו", מספר שרנסקי.
תיק החקירה והאישומים של שרנסקי מנה 15,000 עמודים ובהם פירוט פעילותו למען עליה לישראל ולמען זכויות אדם. "הסבירו לי מיד אחרי המעצר שבהיסטוריה של ברית המועצות לא היה מקרה שמאשימים מישהו בפומבי שהוא מרגל והוא ייצא מפה חי. תצא מפה חי רק אם תשתף איתנו פעולה". שיתוף פעולה זה הוא בסך הכול יציאה למסיבת עיתונאים שבה יגנה שרנסקי את אמריקה וישראל ויכריז שברית המועצות היא הצודקת וישראל לא. שרנסקי מסרב למרות ניסיונות השכנוע שכל עתידו לפניו ועל הכול הוא מוותר בסירובו לצעד הפשוט. הוא מסרב מתוך הבנה ש"הם רוצים להחזיר אותי לחיים של עבד בברית המועצות, לקחת את החופש שאני נהנה ממנו סוף סוף". שרנסקי רואה במאמצי השכנוע ניסיון להפריד בינו לבין העם היהודי. "כשמרגישים את הקשר הזה לעם יש לך הרבה כוח", הוא אומר. "לא בך תלוי מתי תשתחרר, אבל בך תלוי אם תישאר אדם חופשי, לוחם ציונות בתוך בית הסוהר".
אחרי שנה וחצי של חקירות הגיע משפטו של שרנסקי, ובסופו של המשפט נשאל למשפט האחרון שירצה לומר. שרנסקי בחר במשפט 'היום אני כאן, בשנה הבאה בירושלים' המביע את הקשר לעם היהודי כולו.
בדבריו מספר שרנסקי גם על יום העצמאות בכלא. הוא מתאר את השיחות שניהל בקודים של מורס בנקישות בין התא שלו לתא הסמוך. "משפט אחד יכול להימשך יום שלם", הוא אומר ומספר על דרך הקשר הנוספת, דרך אסלת השירותים. כאשר שני האסירים בשני התאים מורידים את המים באותו זמן ומכניסים מיד את הראשים פנימה עמוק ניתן לדבר "כמו בטלפון", כהגדרתו, "אבל ברגע שסוהר יראה אותך לא תוכל להסביר מה הראש שלך עושה שם...".
כך התעקש שרנסקי לדבר דווקא בעברית עם האסיר שבתא הסמוך, יוסף מנדלביץ'. "יום אחד הוא שולח לי במורס מסר שהיום יום הזיכרון ובשעה זו יש צפירה של דקה דומיה, ובערב, בשעת החלפת המשמרות, יש חגיגות בהר הרצל, יום הזיכרון הופך ליום העצמאות. הכנו את האסלות ובשעה שהסוהרים עברו את התאים שלנו התחלנו את הנאומים שלנו, הוא בעברית היפה שלו ואני בעברית הפרימיטיבית שלי, אבל המסר היה אותו מסר: היום אנחנו כאן, אבל יבוא יום ונחגוג עצמאות עם כל עם ישראל ביחד עם המשפחה שלנו בירושלים".
שרנסקי קובע כי בכל שנותיו כשר בממשלות ישראל וכיו"ר הסוכנות היהודית השתתף בטקסי יום עצמאות רבים, אך מעולם לא היה לו טקס יום עצמאות מרגש כמו באותו בית סוהר כשהראש בתוך האסלה...
את סיפורו חותם שרנסקי בתיאור שחרורו מהכלא הסובייטי, כאשר מטוס העביר אותו לגרמניה, שם פגש את אשתו ועל מנת שלא לבכות לעיני שומריו אמר לה 'תסלחי לי שאיחרתי קצת', "ואז מטוס ישראלי לקח אותנו לישראל ושם חגגנו עם כל עם ישראל ליד הכותל. יום שהתחיל בגיהנום של הק.ג.ב. נגמר בגן העדן של מדינת ישראל".
שרנסקי שב בתום דבריו אל הרעיון המרכזי בו פתח, ההבנה שגם אם לא נהיה בליל הסדר עם כל המשפחה "נזכור עד כמה אנחנו משפחה אחת גדולה, עד כמה אנחנו חזקים בגלל ההרגשה הזו, עד כמה לא חשוב אם אנחנו מבודדים או בשולחן גדול, אנחנו עם עם היסטוריה משותפת, עתיד משותף ותפקיד מיוחד מאוד בעולם הזה. עם ישראל חי!".