מפסח עד שבועות עם ישראל מתקדם צעד אחר צעד במסע עמוק ופנימי אל משמעות קיומו-קיומנו.

היציאה מעבדות לחירות, דרך הר סיני בו קיבלנו את הקוד המוסרי על פיו עלינו לפעול בארץ ישראל, אל היעוד של הובלת המוסר האלוקי לעולם כולו, מרגשת, כבדה, מלאת אחריות, אך גם מלאת אתגר.

שורות אלו נכתבות בין הצפירות בידי מי שגם הן דור שני לניצולי השואה.

הישרדות הייתה הערך שהוביל כל יהודי באושוויץ, הישרדות הייתה גם הערך שהוביל את עם ישראל בגולה, ואף כאן, בארץ ישראל, הובילה התנהלות הישרדותית שתכליתה ביצורינו הביטחוני אל מול אויב ומתנכל. צרכי הביטחון בראש מעיינינו, ובצדק, אך לצידם יש להעמיד לנגד עינינו את המטרה לשמה חזרנו לארץ ישראל.

ראשוני המתיישבים של העלייה השנייה הגדירו את ייעודה של העלייה וייעודה של ההתיישבות בארץ ישראל בהקמת חברת מופת. חברה שכזו ניתן להקים, והיא אכן מוקמת, רק בארץ ישראל. בשנת 69 למדינת ישראל הפלאית שלנו עלינו להציב כותרת-יעד גדולה "ממשיכים לבנות חברת מופת שתקרין על העולם כולו".

גם במלאת 50 שנה לנס שחרור חבלי המולדת ההיסטוריים מעמדם הריבוני של אזורים אלה טרם הוסדר, וגם כאן המניע לכך הוא אותה רוח ההישרדות המובילה אותנו, רוח של חשש מהעולם, תגובותיו וגחמותיו.

הגיעה העת להשתחרר מחשש זה שגם הוא נובע מאותו יצר ההישרדות, ולעלות קומה, להתקדם בדרכנו אל החברה המוסרית שהצבנו לנו כיעד. את זאת נוכל לעשות רק במדינה שלמה, רק מתוך השלמת המהלך המוסרי של שיבת עם ישראל לארצו ולערש הולדתו, לחבלי יהודה ושומרון. חובת המוסר הלאומי והבינלאומי הוא שיבת עם ישראל לארצו לאחר שנות גלות שנכפתה עלינו. השלמת ריבונותו של עם ישראל על חבל הארץ אליו שב לאחר שהותקף מידי המבקשים להשמידו היא גולת כותרת מוסרית.

על מנת שתוכל מדינת ישראל להתקיים עליה לצרוב בתודעתה את הרובד הנוסף והגבוה יותר, רובד הייעוד שבלעדיו לא תוכל לתרום את תרומתה לעולם כולו. את הייעוד הזה לא יוכל העם לקיים ללא ארצו השלמה והריבונית, הארץ שהשיבה המלאה אליה היא צעד מוסרי הכרחי לעם ולעולם כולו.

ההשלמה החלקית עם מדינת ישראל החלקית וארץ ישראל החלקית כראשית צמיחת גאולתנו אינה מספיקה. על כך זעק הרב צבי יהודה ביום עצמאות תשכ"ח, שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים: "איפה חברון שלנו, שכם שלנו, יריחו שלנו" וכו'

מדוע לא הסתפק הרב בגבולות החלוקה? מה מסתתר מאחורי זעקתו שהחרידה לבבות ונותרה חקוקה בתודעתנו? מהי ארץ ישראל?

בספרו 'הכוזרי' עוסק רבי יהודה הלוי בקשר המיוחד בין ארץ ישראל לעם ישראל ו'משל הכרם' מבאר את הדברים היטב. כשם שלכל עץ יש צורך באדמה מסוימת, באקלים שרק בו יוכל לתת את פירותיו, כך גם לאומה יש קרקע ייחודית לה, כזו המתאימה לגידול תרבותה וייחודה.

התפתחותו הרוחנית של עם ישראל תבוא לידי ביטוי והשלמה רק בארץ ישראל.

ארץ ישראל השלמה אינה רק שלמות מדינית אלא גם שלמות חברתית ומוסרית. על רקע תפיסה זו הצמיח הדור השני להתיישבות ביו"ש עשרות גרעינים תורניים-משימתיים כמעט בכל ערי ארצנו, מפעלי התנדבות, מפעלי חסד, שירות לאומי, "מעגלי צדק", מכינות, שרות צבאי, המשלבים ומובילים את כלל אפיקי החברה הישראלית.

נבחין כי גם המצוות התלויות בארץ נוגעות ברובן לדמותה המוסרית של החברה - לקט, שכחה, פאה, שמיטה. לא ניתן להפריד בין הכמיהה לארץ ישראל השלמה לכמיהה הישראלית לחברת מופת.

על כן, בשנת ה-50 עלינו לחבר סופית את מדינת ישראל לארץ ישראל. החלת הריבונות על ארץ ישראל מוכרחה לבוא. עלינו להעניק למיעוטים בני העמים האחרים זכויות אנושיות פרטיות אך לא לאומיות.

ואל מול אותם שיאשימונו בכוחניות נצטט את דבריו של יצחק טבנקין, איש ארץ ישראל השלמה: "הכוח הוא תנאי מוקדם לצדק, לחכמה ולשאר מעלות טובות ובלעדיו לא יועיל כל מוסר בעולם. גם בארץ ישראל לא יהיה ליהודים עתיד אלא אם יהפכו לכוח" (אניטה שפירא 2004). בדבריו אלה קבע טבנקין כי ארץ ישראל היא שלמות אורגנית אחת, היא גוף חי, והעברת חלקים ממנו לכוח זר היא צעד גלותי, אנטי ציוני ואנטי מוסרי.

זקוקים אנו בדחיפות למנהיגות בעלת עומק מחשבה ותבונת מעשה, מנהיגות שתדע לקדמנו לייעודנו – להחיל את ריבונותנו על מרחבי ארצנו. בכך יתאפשר לעוצמה הרוחנית האצורה בעם הנבחר לצאת ולהשפיע את אורה וטובה על העולם כולו.

לא "באחרית הימים" ולא בתפיסת "קמעא קמעא" המתפרשת לעתים ככזו הפוטרת אותנו מהעמל העכשווי. עלינו לקום ולמרוד בהסתפקות, בהישרדות, בבינוניות ובחלקיות. עלינו לקום ולעשות מעשה כפי שעשו תלמידי הגר"א, העליות הראשונות לארץ ישראל וראשוני המתנחלים פורצי הדרך ליהודה ושומרון.