יהודית קצובר ונדיה מטר בשיחה עם אשת התקשורת הדר מילר באולפן ערוץ 7על שיתוף הפעולה ביניהן, העלייה לישראל, המאבקים על הארץ, הקמת תנועת הריבונות לצד הקמת ובניית משפחה, ועל מה שדרוש מכאן והלאה.
ראשי תנועת הריבונות, יהודית קצובר ונדיה מטר, ממשיכות לחרוש את הארץ ואת האולפנים במסע ההסברה שלהן להטמעת חשיבות החלת הריבונות. בפניכם הפודקאסט באולפן ערוץ 7. המראיינת, אשת התקשורת הדר מילר.
קצובר ומטר פותחות ומספרות על ההיכרות ביניהן שהחלה במאבק נגד העקירה מגוש קטיף, היכרות שחיברה ביניהן וממנה עלתה התובנה שניצחון ששת הימים היה אמנם ניצחון מדהים והיסטורי, אך הוא טרם הושלם והניצחון הצבאי לא תורגם לניצחון מדיני.
מכאן מתארת נדיה מטר את חבורת המתיישבים הראשונים שיצאו בהובלת הרב לוינגר ואחרים לחולל מהלכה של ממש שהחלה בהתיישבות בבית הדסה, בה הייתה שותפה מובילה יהודית קצובר, אירוע אותו מגדירה מטר כראוי להפקה הוליוודית של ממש, "חבורת נשים שינתה את ההיסטוריה", היא אומרת.
מטר מציינת את תנועת 'נשים בירוק' שהוקמה על ידה ועל ידי חמותה כתנועת מחאה ומאבק בהסכמי אוסלו, ואליה הצטרפה קצובר לאחר הגירוש מגוש קטיף מתוך הבנה שדרוש שינוי מהותי במעמד הקרקע, וללא שינוי מדיני מהותי שכזה עקירה נוספת עלולה להיות רק עניין של זמן.
קצובר מצידה מספרת על המעבר מעולם החינוך בדימונה, שם חשה תחושת שליחות עמוקה, לתודעת חשיבות ההתיישבות ביהודה ושומרון, דרך גיסה, בני קצובר, שהכיר לבעלה, צבי, את חזון הקמתה של קרית ארבע, ו"נושא חברון שינה לי את החיים ואת הפרספקטיבה של ארץ ישראל", כלשונה.
ואיך מגדלים ילדים ומטפחים משפחה בצל המאבקים הרבים על ארץ ישראל? יהודית קצובר מספרת על ה"חשבונות" הקטנים שזוכרים לה ילדיה, שהיום כולם נשואים והורים לילדים, על האירועים הקטנים שבהם במקום להיות לצידם הייתה בהפגנה או באירוע כזה או אחר... "הם גאים אבל גם אוהבים לעקוץ אותי על זה...", אך הדוגמא האישית של הקשר לארץ ישראל הטמיעה גם בהם ובילדיהם באופן עמוק את האהבה והמסירות לארץ.
מטר מספרת גם היא על הג'ינגול בין אתגרי ארץ ישראל ותנועת 'נשים בירוק' להקמת ובניית משפחה. גם על ההליכה המשותפת לה ולחמותה לכלא היא מספרת, "הלכנו יחד לכלא לא כי שדדנו בנק אלא כי נאבקנו באוסלו", היא משחזרת ומספרת גם על התגובות האלימות שספגו משוטרים שהיכו בהן ושברו להן עצמות על אף שהקפידו על מחאה שקטה ומשולטת בצד הכביש.
ולילדים לא היה אז קל, לא רק עם המעצרים וההיעדרויות, אלא גם עם "הסטיגמה של האימא הקיצונית", שלהן. כיום, אחרי שהמאבקים נושאים פירות התיישבותיים היא משוכנעת בכך שהם גאים בה ובפועלה.
את השינוי הדרמטי שהתחולל בשטח ובהנהגה רואה קצובר באופטימיות גדולה, הן לנוכח הפריחה העצומה ברחבי יהודה ושומרון והן במעבר של הציונות הדתית לעמדת הנהגה גם בזירה הביטחונית והמדינית, ועם זאת היא תמיד חותרת לעוד ועוד עד להגשמת חזון הריבונות המלא. "יש אור שזורח מתוך הערפל של המלחמה, גם בפן הזהותי של עם ישראל וגם בתפיסת הביטחון והחינוך של העם. הכול בהליך של עליה וזה נותן כוחות".
עוד היא מזכירה את ההבדל האדיר בין המציאות שהייתה לפני עשרות שנים כאשר כל עליה לשטח הייתה מלווה במאבקים ובהורדות כוחניות מהשטח ועליה חוזרת שוב ושוב, לעומת המציאות כיום, כאשר העולים להתיישבות זוכים לסיוע ותמיכה, "ממש היינו כחולמים".
עוד מתייחסת מטר לתודעה השונה שלה כמי שעלתה לארץ בגיל 18, ביחד לארץ ישראל לעומת מי שנולד בארץ ומקבל אותה מעט כמובנת מאליה. בחו"ל, היא מספרת, לא התמודדה עם אנטישמיות, הקהילה הייתה חמה ומחבקת, תנועת הנוער והמוסדות היהודיים תפקדו, ועם זאת בביקוריה בישראל חשה שנשמתה חייבת להיות כאן, בארץ ישראל, שבה ניתן לשנות את המציאות, להשתתף במשחק ולא לשבת ביציע.
מטר מספרת על הפעילות לצידה של יהודית קצובר שלעולם אינה מסתפקת במה שהושג עד כה וחותרת לשלב הבא, כך היה בהקמת תנועת הריבונות עם כנס בו השתתפו מאתיים איש, הכנס הבא עם 400 איש וזה שלאחריו עם 1100 איש, וגם אז לא אמרה די וחתרה להגיע למאות אלפים דרך הקמת עיתון הריבונות ובהמשך לא הסתפקה בקהל המבוגר שהגיע לכנסים והגתה את הקמת נוער הריבונות, וכך גם באתגרי ההתיישבות.
קצובר מספרת על ילדותה ברומניה, בת למשפחה חסידת סאטמר שחייתה בתחושה שבכל רגע קיימת ציפייה להגיע לארץ ישראל. עוד היא מתארת את האור המיוחד שראתה מסיפון האניה כשנמל חיפה נפרס לנגד עיניה כילדה בת 12, אור שגם נדיה מספרת עליו ומי שנולד כאן, בארץ ישראל, ככל הנראה אינו רואה.
האם העובדה שלמרות הפעילות הנמרצת להעמקת תודעת הריבונות, הממשלה אינה מנצלת את המציאות המדינית ואת הממשל האוהד כדי להחיל ריבונות, מרפה את ידיהן? נדיה מטר מצטטת את קצובר וקביעתה שאם עדיין לא הוחלה הריבונות כנראה שלא עבדנו מספיק ועלינו להגביר קצב ומאמץ. "כל עוד אין ריבונות העולם ימשיך לומר לנו שישראל לא החליטה והיא משדרת שזה לא שלה לנצח. עד שסמוטריץ' חולל את המהפכה של השנים האחרונות ההתיישבות תפסה רק 3.5 אחוז מהשטח. היום מדובר ב-10-11 אחוז והערבים משתלטים על כל גבעה. אסור לנו להיות באופוריה, שלא נירדם. צריך לבטל את אוסלו ולהיכנס לשטחי A ו-B. צריך לשכנע שתהיה ריבונות. זה הניצחון, גם בעזה, עם התיישבות".
קצובר מתייחסת בהרחבה לנוער ההתיישבות שמבין גם דברים שהדור המבוגר אינו קולט, מתמודד עם חלוציות מאתגרת ועם ביקורת והכפשה שמגיעה גם מחלק מהימין שאינו מבין את התמונה השלמה, תמונת ההתמודדות עם האויב הערבי ותומכיו, ורואה לעיתים רק את התגובה הנחושה ולא את מה שקדם לה.
נדיה מטר מציינת את ההבנה המתבקשת מתמיכה גורפת של ערביי יהודה ושומרון בטבח השבעה באוקטובר ומהתמיכה והצהלה של ערביי ישראל בירי הטילים מאיראן, עדות לחובה למצוא מענה בדמות עידוד הגירה של מי שחפצים בהשמדתה של ישראל. "מדינה דמוקרטית לא יכולה להרשות לעצמה לחיות כשבתוכה אוכלוסייה שרוצה להשמיד אותה".
קצובר מציינת את תרומתו של נשיא ארה"ב לקידום הרעיון המתבקש בעצם העלאת רעיון ההגירה מרצון מרצועת עזה לסדר היום, מה שמחייב את ישראל להכין תכניות סדורות ליישום המהלך.