זהו הרגע המתאים לחשיבה מחודשת כדי להיפטר אחת ולתמיד מהסכסוך הישראלי-פלשתיני הישן והעבש.
טאבואים אנטי-ציוניים עתיקי-יומין מחריפותם מאחר והערבים מתמקדים עתה בסוגיות אחרות – תכנית ההתגרענות האיראנית, מלחמות אזרחים בלוב, תימן, סוריה ועיראק, תורכיה הסוררת, הנחשול האיסלאמיסטי הגואה והבצורת הקשה. ישראל החזקה והמשגשגת התייאשה מהתקווה שתלתה בעשרות שנים של "תהליך שלום".
הקאובוי בבית הלבן אוהב לסטות מתקדימי קודמיו והפנייה של השמאל העולמי לכיוון האנטישמיות, כדוגמת ג'רבי קורבין ממפלגת הלייבור הבריטית, מוסיף סיבה נוספת לדחיפות; כאשר מפלגת הלייבור תגיע בסופו של דבר לשלטון, ההשלכות לגבי ישראל יהיו חמורות.
הדעה המקובלת טוענת שהסכסוך הערבי-ישראל יסתיים רק כאשר תביעות הפלשתינים יבואו על סיפוקן במידה מספקת עד שיסכימו להכיר במדינת ישראל היהודית. פרדיגמה זו משלה בכיפה כמעט ללא עוררין מאז הסכמי אוסלו בספטמבר 1993; עם זאת, 25 השנים שחלפו מאז הבהירו גם שהפלשתינים ברובם הגדול (להערכתי 80 אחוז, בהתבסס על מחקרים ונתוני סקרים במאה השנים האחרונות) אינם מבקשים דו-קיום בשלום עם ישראל, אלא חיסול ברוטאלי של "הישות הציונית". כאשר זו הגישה אין זה מפתיע שכל סבב של משא-ומתן, על אף כל הרעש הגדול שעשו סביבו, הסתיים בכישלון.
ברצוני להציע גישה שונה לחלוטין לפתרון הסכסוך: חזרה לאסטרטגיית ההרתעה והניצחון שנקשרה בשמו של האסטרטג הדגול של הציונות, ולדימיר ז'בוטינסקי (1940-1880): ישראל אינה צריכה לשאוף להשביע את רצונם של אויביה, כי אם להביס אותם. בניגוד למה שאולי נראה הגיוני, אני רוצה להראות מדוע הפלשתינים זקוקים דווקא לניצחון ישראלי כזה כדי להתנער מהדיכוי, מהקיצוניות ומהאלימות השוררים בקרבם כעת, ולהפוך לאומה מצליחה.
הבנה של המצב הנוכחי דורשת התבוננות חוזרת בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה והופעתו של חאג' אמין אל-חוסייני, המנהיג הפלשתיני המודרני הראשון. הוא יזם מדיניות של סרבנות (rejectionism), סירוב מוחלט להסכין עם פן כלשהו של הנוכחות היהודית במה שהייתה אז פלשתינה תחת שליטת המנדט הבריטי. כעבור מאה שנה, סירוב מוחלט זה מוסיף להיות המאפיין הדומיננטי בחיי הפלשתינים. הבדלים פוליטיים בקרבם נוטים להיות טקטיים: האם עדיף לחסל את ישראל באמצעות משא-ומתן עם הישראלים כדי לזכות בוויתורים מצידם, או לדבוק' בעקביות בסרבנות הטהורה? הרשות הפלשתינית נוקטת בטקטיקה הראשונה, חמאס בשנייה.
במהלך 75 השנים שבין 1918 ל-1993 הגיב היישוב היהודי בטריטוריה שכיום היא מדינת ישראל לסרבנות הערבית בהרתעה, מדיניות שמטרתה להניא את אויביה מנקיטה בתוקפנות באמצעות איום בתגובה כואבת. ההרתעה, גם אם יושמה בצורה חלקית בלבד, סייעה לישראל להתפתח מטרף פוטנציאלי בשנת 1948 למעצמה צבאית בשנת 1993. כן, בעוד ישראל הפכה למדינה דמוקרטית, חדשנית, עשירה וחזקה, נותרו העקרונות הבסיסיים בעינם: האידיאולוגיות, הטקטיקות, האסטרטגיות והמנהיגים התחלפו, מלחמות והסכמים באו והלכו, אך הסרבנות הפלשתינית נותרה על כנה, קופאת על שמריה.
בשנת 1993, מתוסכלים מאופייה האיטי והפסיבי של ההרתעה, איבדו אזרחי ישראל את סבלנותם ובחרו בפתרון מיידי עם הפלשתינים. בהסכמי אוסלו הבטיח כל אחד מהצדדים לצד השני את מה שביקש לשמוע: הכרה וביטחון לישראל, כבוד ואוטונומיה לפלשתינים.
בחפזונם לשים קץ לסכסוך, עשו הישראלים שלוש טעויות קשות באותו בוקר קיץ על מדשאת הבית הלבן: (1) הם העניקו ליאסר ערפאת, מנהיגו של ארגון לא-רשמי, דיקטטורי ורצחני, מעמד דיפלומטי שווה לזה של יצחק רבין, ראש ממשלה של מדינה דמוקרטית וריבונית. (2) הם האמינו לערפאת כאשר טען שהוא מקבל את ישראל, בעוד הוא (ויורשיו) בעצם המשיכו לשאוף להשמדת ישראל, שאיפה שהתחזקה לאחר שקיבל שליטה בשני אזורים הגובלים בישראל, הגדה המערבית ועזה. (3) הם עשו ויתורים מתוך אשליה שמלחמות מסתיימות בגלל רצון טוב, בעוד ויתורים אלה הביאו לתוצאה הפוכה ואותתו על חולשתה של ישראל, ובכך העצימו את העוינות הפלשתינית. טעויות אלה, באופן טראגי, הפכו את "תהליך השלום" כביכול ל"תהליך מלחמה" מכשיל.
איך להיחלץ ממבוי סתום בן 25 שנה?
ההיסטוריה מלמדת שמלחמות מסתיימות בדרך כלל לא על ידי משא ומתן, אלא על ידי תבוסה וניצחון. על פי ההיסטוריון הצבאי ויקטור הנסון, "סכסוכים לאורך כל ההיסטוריה נעשו סדרתיים כאשר האויב לא הובס לחלוטין ולא הוכרח להיכנע לתנאים המדיניים שכפה המנצח". תבוסה פירושה ויתור על שאיפות מלחמה. ניצחון פירושו כפיית רצון המנצח על האויב.
זוהי אמת פשוטה ואוניברסלית שהפלשתינים מבינים היטב. ביולי 2017 הכריז פתח' ש"המערכה על ירושלים החלה למעשה ולא תיפסק עד ניצחון הפלשתינים ושחרור המקומות הקדושים מהכיבוש הישראלי".
כדי לזכות בהכרה פלשתינית צריכה ישראל לחזור למדיניות ההרתעה הקודמת, ולהעניש את הפלשתינים בחומרה כאשר הם תוקפים. דוגמה אחת: אם מגיעות רקטות מעזה הרי שעל ישראל להפסיק את אספקת מים, מזון וחשמל לפרקי-זמן הולכים ומתארכים. זו הרתעה; היא יותר מטקטיקה קשוחה גרידא, שממשלת ישראל כבר נוקטת; פירושה לפתח מדיניות עקבית כדי לשבור את הסרבנות ולעודד הכרה פלשתינית בישראל. המשמעות היא למגר את השאיפות הבדלניות של הפלשתינים כדי לשים סוף סוף קץ לדמוניזציה של היהודים וישראל, להכיר בקשרים ההיסטוריים של היהודים לירושלים, "לנרמל" את הקשרים עם ישראלים, לסגור את בתי החרושת למתאבדים ולרסק את מנגנוני הלוחמה. תהליך זה לא יהיה קל או קצר: הוא דורש שהפלשתינים ייאלצו לסבול בכור המצרף של התבוסה המרה, עם מה שנלווה אליה: מחסור, חורבן וייאוש. לרוע המזל, אין דרך לעקוף זאת.
כדי לשנות את הלוך המחשבה, אין די בהיעדר אלימות נגד ישראלים, דרושה הפסקה מוחלטת, בכל מקום, מהאו"ם עד קמפוסי האוניברסיטאות, של קמפיין הדה-לגיטימציה של ישראל בעידוד הפלשתינים.
תבוסה ערבית תהיה טובה גם להם
אם התבוסה הפלשתינית טובה לישראל, האירוניה היא שהיא עוד יותר טובה לפלשתינים, שישתחררו סוף סוף משאיפות מכוערות, מרטוריקה מהפכנית ומפנטזיות על רצח-עם. כאומה משכילה ומיומנת, תוכל אז לשפר את חייה על ידי בניית הממשל, הכלכלה, החברה והתרבות. חישבו על כך כגרסא-זוטא של גרמניה אחרי 1945. ואם מוקדם מדי לנקוט עדיין דיפלומטיה, אפשר יהיה לדון בצורה מועילה בסוגיות כמו ירושלים, הגבולות והמשאבים אחרי תבוסה פלשתינית.
ניצחון ישראל הוא פתרון אגנוסטי: מטרתנו היא אך ורק להביא את ישראל למצב שבו הפלשתינים כבר אינם האויב. אנו נמנעים כעת מדיון במה שיקרה בשלב הבא: זאת משום שמוקדם מדי לפתור את העניין עכשיו, וגם כי זה מסיח את הדעת מהניצחון ומחבל בניסיון להפוך את הניצחון הישראלי למושך בעיני כמה שיותר ישראלים, האמריקנים, ואחרים.
מעצמות המערב צריכות לתמוך בכך שישראל, תוך שהיא פועלת בתוך המגבלות החוקיות, המוסריות והמעשיות, תנקוט את הצעדים הנחוצים כדי לנצח. עליהן להעביר את שגרירויותיהן לירושלים, לדחות את תביעת הפלשתינים לקבוע את ירושלים כבירתם, לצדד בצבא ההגנה לישראל כאשר הוא מעניש על מעשי ברבריות, ולהצטרף לשגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי כשהיא מגנה את הפארסה הקרויה "הפליט הפלשתיני", שלפיה גם ילדים שנולדים היום נחשבים לפליטים.
לפני כשנה, החל הארגון שבראשו אני עומד, "פורום המזרח התיכון", לקדם את רעיון הניצחון הישראלי, תחילה על ידי ארגון כנסים פרלמנטריים בנושא נצחון ישראל, הן בכנסת (26 ח"כים מ-7 מפלגות) והן בבית הנבחרים האמריקני (קבוצה בת 33 נבחרים משני המפלגות), וכן על ידי עבודה צמודה עם תנועת 'אם תרצו' לקידום רעיון זה בקרב ישראלים.
אפילו מתנגדי הרעיון הזה מכירים בהשפעתו. בדברו על השגרירה היילי, כתב הפרשן הפלשתיני דאוד כוטאב שנראה כי היא "חוזרת מילה במילה על הסיסמאות הישראליות והפרו-ישראליות של אנשים כמו דניאל פייפס." העיתון "גרדיאן", בין היתר, סבר שדונלד טראמפ העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים בהשפעת פרויקט הניצחון הישראלי.
אז בואו נפעל יחדיו למען הניצחון!