ד"ר ז'אק נריה, מי שהיה המוציא והמביא בלשכת ראש הממשלה רבין ז"ל, מגולל בספרו את ההתנהלות בימי הסכם אוסלו, ההסכם אליו התוודע רבין רק לאחר פעילות חשאית של אנשי פרס, ראה בו אסון לאומי אך אולץ להמשיך בו בשל אילוצים פוליטיים.
במרוצת השנים מאז נרצח טופח פועלו המדיני פוליטי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל כמי שראה לנגד עיניו את חזון שתי המדינות כיעד מדיני הכרחי וראשון במעלה. נושאי חזון זה מקרב השמאל הקיצוני טוענים בלהט כי הם הנושאים גם את מורשתו וחזונו המדיניים, אולם מדברים שנשא באחרונה מקורבו ואיש סודו של רבין, ד"ר ז'אק נריה, עולה תמונה שונה בתכלית.
ד"ר נריה (אל"מ במיל') הוציא לאור את הספר 'בין רבין לערפאת' (הוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה) ובו הוא מגולל את ימי הכנתו מאחורי הקלעים ובהמשך גם לעין כל של הסכם אוסלו. זאת כמי שהיה שליחו של רבין למגעים עם יאסר ערפאת וכותב ההתכתבויות הדיפלומטיות של רבין, בין השאר גם לערפאת, וכמי שנכח בחדרים הסגורים, שמע את המנהיגים ואת הלכי רוחם ועמדותיהם.
בערב השקת הספר סיפר נריה, המשמש כיום כחוקר בכיר במכון, כמה וכמה אנקדוטות המאירות את דמותו של רבין באור שונה מזה המוכר בפוליטיקה הישראלית, וכבר בראשית הדברים סיפר כי לכתיבת הספר הגיע בשל האופן בו מצוירת ומתקבעת דמותו של רבין בציבוריות הישראלית. "ככל שהזמן עבר ראיתי שהולך ונבנה סביב האיש מיתוס שבכלל לא התאים לו. בנו לו אישיות אחרת".
רבין מדבר על סוריה ופרס סוגר עסקה עם הפלשתינים
ד"ר נריה הזכיר בדבריו כיצד עם ראשית כהונתו השנייה הכריז רבין על כוונתו להפעיל משקל מדיני על האפיק הפלשתיני, אך לאחר שבהתכנסות ראשונה בוושינגטון נשמעו קולות גוברים דווקא מהאפיק הסורי על נכונות למו"מ, החלו רבין ואנשיו לדבר על 'סוריה תחילה' במשך כחצי שנה. בתקופה זו, מתחת לפני השטח ומבלי שאיש יידע על כך, מקדם שמעון פרס עם צוותו תכנית מדינית מול הפלשתינית שהפכה לימים להסכם אוסלו. "הם הביאו לרבין הסכם סגור. 'זה מה שהצלחנו להשיג עם הפלשתינים'. הוא ידע שמתנהל מו"מ עם הפלשתינים אבל הוא נתן להם לשחק, הוא לא האמין בזה", אומר נריה המספר כי באחד הימים ניגש לרבין וסיפר לו על כוונתו של בנימין בן אליעזר (פואד) לבקר בטוניס ולהיוועד עם אנשי אש"ף, "אמרתי לרבין שהפלשתינים שואלים אותי בתור מה הוא מגיע, מה להגיד להם? רבין אמר לי 'תגיד להם שזה בידיעתי ולא בהסכמתי'. הם שמו לו מול העיניים הסכם שהוא עצמו הגדיר אותו לאחר מכן כאסון לאומי ללא הבלמים שהוא דרש להכניס מאוחר יותר".
ממשיך נריה וקובע כי רבין לא ידע מה מטרותיו האמיתיות של ערפאת. "כשפגשתי עם ערפאת בפעם הראשונה בטוניס, כדי להביא את הדיסקית של זכריה באומל, היו שיחות של שלוש וארבע לפנות בוקר ובהן הא מדבר איתי על בקעת הירדן כאסם התבואה של המדינה הפלשתינית שתקום, על כביש ירושלים יריחו שהוא שלו ולמה לא בונים גשר ושהשטח משתרע מעין גב ועד עין גדי. אני שומע את הדברים ושואל מאיפה הוא שמע את הדברים האלה... והוא אומר לי 'ז'אק, אם לא הייתי יודע שנותנים לי את הדברים האלה הייתי חותם? זה מה שאמרו לי באוסלו, והתניתי את הדברים. למזלי היה איתי עמוס גלעד שרשם את הדברים. באנו לרבין לספר לו את זה. הוא היה בהלם 'זה לא יכול להיות', הוא אמר והתחיל לשאול אנשים מסביב ולא האמין לאף אחד. בעשירי לדצמבר הוא ישב בקהיר בארבע עיניים עם ערפאת. הפגישה מסתיימת בפיצוץ גדול. הוא יוצא כשכולו אדום וכועס באופן יוצא דופן. הוא יוצא החוצה ואומר ש'עכשיו נודע לי מה הם העמדות האמתיות של ערפאת. חבל שלא נפגשתי עם ערפאת לפני החתימה על אוסלו. לא הייתי חותם'".
כל אחד היה נוסע לערפאת, מבטיח לו עוד שטח ובטוח שהביא שלום...
להערכתו של ד"ר נריה רבין המשיך את המהלך על אף התנגדותו העקרונית אליו רק משום שהוא "נסחף אליו", כהגדרתו, בעקבות מורכבות פוליטית. "הוא לא יכול היה כבר ללכת אחורנית. אחרי שחתמת אתה כבר לא יכול לבטל, ואז אתה מוסיף צעדי בלימה להסכם וממשיך הלאה תוך כדי שנותנים הצדקה אידאולוגית להחלטה ללכת לכיוון הפלשתיני ולא לכיוון הסורי".
נריה, כמו גם אחרים שהיו מעורבים במהלכים המדיניים של אותם ימים, מזכיר את תחושתו של רבין לפיה הסכם עם סוריה יהיה בלתי הפיך בעוד הסכם עם הפלשתינים ניתן יהיה לבטל.
לדבריו ההתנהלות המדינית הייתה "בלאגן אחד גדול", כלשונו. "כל אחד עשה מה שרצה, כל אחד הלך לערפאת וחילק לו עוד מאה חמישים קילומטר כאן ועוד שטח כאן. לא הייתה תקופה שבה כל כך הרבה ישראלים נסעו לערפאת וחזרו עם הכרזות שהנה הם הביאו את השלום. כל אחד היה נותן לו עוד ועוד, 'מה אתה רוצה? את המרטאס ליד הירדן? בבקשה, תקבל אותו'. זה אומר 'מה אתה רוצה? את הקרנטאל עם האנטנות למעלה? תקבל אותו', כל אחד חזר כך, אם זה יוסי שריד, אם זה פואד בן אליעזר ואם זה אחרים, התנועה בשדה התעופה בטוניס הייתה בלתי פוסקת. לכן שכרבין שלח אותי לערפאת הוא הורה לי להגיד לו שרק הוא מחליט במדינת ישראל. לימים כשערפאת כעס עליי על דברים אמרתי לו הלך ואמר ליאסר עבד רבו להגיד לפרס שיש אחד מסביב לרבין שמסתובב בעולם ואומר שפרס לא שווה שום דבר ורק רבין הוא שמחליט. הצעקות שנשמעו בארמון וורסאי לא נשמעו מאז לואי ה-14... פרס זעם ונוטרלתי".
וגם על ערפאת יש לד"ר נריה עמדה מוצקה: "אני חושב שערפאת לא האמין לרגע בשלום עם ישראל. הוא ראה הזדמנות לשים רגל, לקבל החלטה היסטורית לקבל מה שנותנים ואז לשקול מה הלאה. העובדה היא שמהרגע הראשון שערפאת נכנס לשטח הוא התחיל להבריח נשק במטוסים שלו. הוא ראה את השיח איתנו כהכרח בדרך להשגת מה שנותנים באופן זמני ואחר כך כבר נראה. עובדה היא שגם להצעת ברק הוא לא הסכים. הוא רצה הכול. זו המציאות".
בתוכו הגיעו מים עד נפש. רבין לא התכוון להמשיך הלאה
במהלך אירוע השקת הספר שאל אחד הנוכחים את נריה אם נכונה עדותו של שלמה להט (צ'יץ') ז"ל ולפיה שעות אחדות לפני העצרת בה נרצח אמר לו רבין שאין בכוונתו להגיע לאירוע שכן הוא חש צורך לסגת מרעיון אוסלו לנוכח התגברות הטרור והנתונים המתבררים לו.
נריה השיב וציין כי אמנם העיקרון שאותו ניסה רבין לפעול על פיו היה 'נקדם את תהליך השלום כאילו אין טרור ונאבק בטרור כאילו אין תהליך שלום', אך בפועל "זה אמנם נשמע טוב, אבל בתוך תוכו הגיעו מים עד נפש. הוא ראה את הפיצוצים וידע שמי שעומד מאחורי זה זהו ערפאת כרוח חיה שלא מרסנת את הטרור. לדעתי, בשלב כלשהו הוא לא התכוון להמשיך הלאה".