ראש המרכז לחקר אירועים רבי נפגעים: אזרחים הם חלק בלתי נפרד מההיערכות להגנה. אצלנו צריכים עוד להתעורר ולהפנים זאת. אין דבר כזה "בלתי מעורבים" בזירת מלחמה.
אל"מ במיל' ד"ר אפרים לאור, ראש המרכז למחקר אפר"ן (אירועי פתע רבי נפגעים), בעבר מפקד חטיבה 7, חבר המועצה הציבורית למען בקעת הירדן, התארח בסדרת מפגשי הזום של תנועת הריבונות סיב אירועי מלחמת 'חרבות ברזל', והשיחה עמו התמקדה בקשר בין אזרחים לצבא בשעת חירום ומלחמה, הן בהקשר ליכולת בלימת מתקפת האויב והן בסוגיית הבלתי מעורבים, אם קיימת בכלל הגדרה שכזו.
לדבריו קיים דפוס שמשום מה שהשתרש ולפיו המדינה מספקת ביטחון ולאזרחים אין כל תפקיד בכך, ומדובר בדפוס מחשבה שאין מאחוריו דבר. בפועל בעשרו וחצי שחלפו השותפות בין האזרחים למערכת הביטחון היא זו שקיימה את ביטחון האזרחים במדינות בהן יש עימות.
שותפות זו, הוא אומר, אינה נוגעת רק להתגייסות למילואים ולשירות סדיר וקבע אלא לתפקידים שונים שיש לכל אזרח ואזרח. לאור סבור כי עובדה זו, כמו גם עובדת ערך ההתיישבות, נעלמה מחיינו והתנוונה.
"מכיוון שלא היו מלחמות זה לא עמד במבחן. צבא ומשטרה וכלל מערכת הביטחון יכולה להתמודד עם מחוללי נזק קטנים כמו טרור מקומי ולא עם מצב מלחמה שמחייב שותפות של אזרחים בהכל. אנחנו רואים את זה בכלל מדינות המזרח התיכון. בלבנון מי שהכריע את המלחמות היו האזרחים, בסוריה המלחמה הוכרעה בידי אזרחים וכך בעיראק, באפגניסטן ובדרום טורקיה וכך אפילו באוקראינה", הוא אומר ומדגיש כי לצד האזרחים היה אכן צבא, אך ההכרעה הגיעה מכיוונם של האזרחים.
בהקשר האוקראיני מזכיר לאור את ההתפעלות שליוותה את הימים הראשונים של המלחמה שם מכך שאזרחים בלמו בגופם את התקדמות טורי השריון הרוסי, בעוד בישראל המסר היה שהביטחון נתון ויהיה ביד הצבא לבדו. "אנחנו האזרחים קיבלנו ושתקנו. לא ניתנו לנו משימות".
"יש חלוקה מאוד ברורה בין האזרחים למערכת הביטחון הממסדית שצריכה להישען על גופי ביטחון מקבילים כמו מג"ב, משטרה וכו', ובצד האחר על האזרחים שיש להם תפקיד בהגנה בתוך המדינה, ואילו המתקפות מעבר לגבולות המדינה נתונות בידי הצבא".
לאור מדגיש בדבריו כי לא מדובר בבחירה והתנדבות של האזרחים אלא חלק מחובתם, ולשם כך עליהם להתאמן ולהיות מיומנים בתחומי ההגנה, ואת ההכשרה יוכלו לקבל בידי הגורמים המקצועיים השונים שחלקם יבואו מתוך שורות הצבא. "זו לא בחירה. זו חובה. אין אלטרנטיבה אחרת", הוא אומר ומזכיר כי גם באירועי השביעי באוקטובר מי שנשא בעול בשעות הראשונות למתקפת החמאס היו אזרחים מהשורה. "בשיא האירועים אזרחים מהשורה שנקלעו לשם, ששמעו ובאו, אלה לא היו יחידות מסודרות אלא אזרחים שבאו כל אחד עם מה שהיה לו וחלק באו בלי כלום".
"אם אנחנו רוצים להגן על מדינת ישראל, ולא רק בקווי העימות ששם זה בוודאי כמו גם בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, צריך לדעת להתגונן. גם ברחוב בוגרשוב בתל אביב האויב יכול לתקוף. גם אם נסמכים על כוחות ממסדיים לתגבור, יש פער זמנים בין קרות המקרה לבין הגעתם. זה יכול להיות 6 דקות או 60 דקות וגם 6 שעות ולפעמים גם כמה ימים. זה לא דבר ייחודי לישראל, אבל הדבר נצרך במיוחד בישראל שנמצאת בעימות ורק בעלי דמיון מפותח יכולים לחשוב שהם יכולים לתכנן כל תרחיש ולתת לו תשובה".
בדבריו קובע לאור כי ישראל ספגה את המכה הקשה של בוקר שמחת תורה משום שההיערכות הזו לא הייתה והיא גם לא קיימת כעת. "בתחילת אוקטובר היו כמה עשרות יחידות כוננות בישראל ועכשיו יש מעל 800 שהולכות ומתרחבות. זה קורה כי אנשים לא סתומים וזה צריך להיות הכיוון", הוא אומר ומספר כי שוחח עם חברים ועמיתים המתגוררים בשכנות קרובה לאויב פוטנציאלי וגם שם אין היערכות והתכוננות לתרחיש שכזה. "הם ישנים ואחר כך הם יבכו ויתלוננו...".
מניסיונו האישי מספר לאור כי שניים מילדי החטופים ששבו משבי החמאס הם בני משפחה קרובה אליו, אביהם נותר בעזה ואימם נרצחה בידי מחבלי החמאס. הוא עצמו ביקש להזהיר ולהכין אותם אך הם ניערו אותו, כלשונו וטענו ש'לא צריך'. "שכל אחד יבדוק בתוך הבית שלו וסביב הבית שלו מה שקורה", ממליץ ד"ר לאור לכולנו.
בדבריו נזהר לאור מלנבא את עתיד המלחמה הנוכחית, אך הוא מבהיר כי מטרת המלחמה כפי שנוסחה בתחילה הייתה מטרה נכונה שיש לדבוק בה. "אפשר וצריך להשיג אותה. זוהי פיסת קרב אחת מתוך מערכה גדולה של מקומות נוספים ואנחנו חייבים בכל מקום לנצח באופן שלא ישתמע לשתי פנים, גם לאדם הכי אטום. בעולם שלנו מנצחים כשהורגים אויב וכובשים שטח ומרסקים ממשלים ובעיקר מוציאים את חשק של האויב לסיבוב נוסף. בחלומות אי אפשר לפגוע, החלומות נשמרים אלפי שנים, אבל את הרצונות אפשר לעקר".
דוגמא לדבריו הוא מביא מניסיונו כמפקד במלחמת יום כיפור בגזרה הסורית. מאז המלחמה ההיא חלפו חמישה עשורים ולבד מכמה תפוחים וסטודנטים שעוברים מצד לצד דבר לא קורה, "איך זה קורה? כי הם יודעים שלא כדאי. במגננה שלפני חמישים שנה הם נכשלו וקיבלו שיעור שגם בתנאים הכי טובים הם לא יכולים להכניע את מדינת ישראל ולהגיע לחיפה ואפילו לא לצפת. ההתקפה שלנו לתוך המובלעת, התקפה שנעצרה באופן מלאכותי ארבעים קילומטר מדמשק אבל איפשרה ירי תותחים על שדה התעופה של דמשק, לימדה אותם לחמישים שנה, לפחות בינתיים, שלא כדאי להם להתחיל כי מבחינתם זה עלול להיגמר רע, והעובדה היא שזה נשמר גם אצל אסאד האב וגם אצל הבן שמרגיש שלא כדאי לו".
על הניסיון להפריד ולהבדיל בין לוחמי האויב לבין בלתי מעורבים, אומר ד"ר לאור כי הניסיון מוכיח ש"בקווי עימות אין בלתי מעורבים. מי שרוצה לא להיות מעורב מרים את המטלטלים שלו ונודד. אם הוא נשאר בתחומי המדינה שלו הוא נחשב עקור ואם הוא עובר לארץ אחרת הוא פליט ובעולם יש 140 מיליון פליטים ועוד מיליוני עקורים. אלה שנשארים הם מעורבים, נקודה. מי שמעורב מתייחסים אליו כאל אויב".
"במלחמה יורים עם טנק למרחק של 3000-4000 קילומטר. האם מישהו מחפש תעודת יושר או מבצע תחקיר אם מדובר במעורב או לא? יורים וכל מטרה היא לגיטימית, וראינו שהאויב משתמש בבתי חולים ואמבולנסים כמגן ולכן הם מטרה לגיטימית", שב וקובע לאור.
באשר למתרחש ברצועת עזה סבור לאור כי צה"ל לא אמור לדחוק את העזתים ממקום למקום שכן לעקורים יש דינמיקה משל עצמם והחפצים להגיע למקום שלא מסכן אותם יידעו כיצד לעשות זאת, "הם יודעים לקחת את השקיות ואת המשפחה ולנדוד למקום אחר. מאותו רגע הם לא באזור סיכון והם לא מעורבים", הוא אומר ומזכיר כי גם בישראל מי שלא רצו להיות מעורבים נסעו ועברו מקווי העימות.
לדבריו המושג מסדרון הומניטארי תוך כדי קרבות הוא המצאה ישראלית שאינה מוכרת משדות מלחמה אחרים, שם מסדרונות שכאלה יכולים להיות קיימים רק לאחר תום הקרבות וכחלק מההסדרים שבין המדינות. התפיסה הרלוונטית היא שאחרי אמירה אחת שמבהירה את יעדי הצבא אין עוד מקום לשיח אלא לביצוע.
ומה באשר לשליטה על עזה בימים שלאחר המלחמה? "מכיוון שמתפתחת פה מלחמה שאנחנו נמצאים רק בשלב הראשון של הראשון שבראשון שבה, כי זה רק קו המגע הראשון בעזה ויש עוד קווי מגע נוספים בתוך מדינת ישראל בין הים והנהר ובלבנון, לחשוב על מה שיהיה אחרי המלחמה... בואו קודם נחכה ונראה איך היא תסתיים. להלביש בעיות על מקום שבו עדיין לא קרה כלום ולדון על עור הדוב לפני שהוא ניצוד זה מוקדם מדי".
על הניסיונות מצד הממשל האמריקאי לקבוע עבודות מדיניות לקראת הימים שאחרי המלחמה, אומר לאור "שידברו", ומזכיר את ניסיון העבר שחולף בין מלחמות לשלום אזורי וכיוצא באלה. נזקם של הדיבורים, הוא אומר, אינו גדול. "אין לדיבורים האלה שום קיום", הוא קובע ומדגיש כי כעת מה שיש לחשוב עליו הוא המענה לשאלה איך מנצחים. "מכיוון שאף אחד בעולם שלנו לא ידע בשישי לאוקטובר, אז עכשיו רוצים לנחש מה יהיה ביום שאחרי המלחמה? פנטזיות באוויר. העיסוק בזה אפילו מזיק כי אחר כך בודקים בכל יום אם מתקרבים או מתרחקים מהמטרה הזו. עיזבו את בלבולי המוח הללו. שידברו. שום דבר לא יהיה כפי שהיה".