ישראל כולה התעוררה למציאות אחרת בשבת ההיא. קונצנזוס רחב מאוד סבור שחייבת להיות תשובת משקל משמעותית שמשדרת ניצחון. בפניכם מאמרו של קובי אלירז.
השלב ההתקפי של המלחמה יסתיים לאחר תקופה מסוימת. על בסיס הניסיון ההיסטורי ובהסתמך על גורמים מדיניים בארץ ובעולם ניתן להעריך שיתנהל מו"מ ובו יסוכם כי עשרת אלפים אנשי חמאס, כולל הנהגת הארגון, יעזבו את הרצועה לקטאר או למדינה ערבית אחרת.
לא מן הנמנע שההסכם יכלול גם את חיזבאללה, והוא יתחייב לנצור את נשקו לעת הזו. כלל החטופים, החיים ושאינם, יוחזרו; "קו עזה" חדש ייכנס ללקסיקון הצבאי, וישרתו בו בעיקר חיילי חובה, בדומה ללבנון בשעתו. כח צבאי יוצב מעתה בכל יישוב נושק־גדר בדרום, בצפון וביו"ש, וכיתות כוננות יתוגברו. לכאורה בא לציון גואל.
מהיכרותי את השחקנים שעל המגרש ואת הגורמים המדיניים, לשם אנחנו הולכים. רוב הפרשנים הנדושים ישטפו את מוחנו שזה הצעד המתבקש והאחראי (ולאחר מכן גם יתקפו את נתניהו על המחדל).
אם אכן התרחיש הזה יתממש, נצטרך לחשוב היטב מה עלינו – החברה האזרחית בישראל – לעשות.
לצערי, סיום כזה של המלחמה יהיה בבחינת החמצת הזדמנות, שאף שהונחתה עלינו בלית ברירה, יש לנצלה באופן אפקטיבי. הערפל שהוסר, וההבנה שיש לא מעט ערבים שהכינוי "מתנחלים" מתייחס מבחינתם לכל ישראלי בכל שטחי המדינה, ושמבקשים להרוג את כל הכופרים היהודים, נשים, זקנים וטף ללא הבחנה ביום אחד, חלחלה עמוק ונצרבה טוב יותר מאלף קמפיינים שניסו להסביר זאת. אותם דמיונות שניסו למכור לנו במהלך השנים, על כך ש"ניתן להגיע להבנה והכרה הדדיות", היו בעיקר פרי דמיוננו ואף פעם לא פרי דמיונם.
לכן יש רק קו סיום אחד, והוא ניצחון ברור שאינו מתפרש לשני צדדים, שמסקנתו הברורה היא שוויתורים נוספים על שטח והתנתקויות למיניהן אינן רלוונטיות יותר לעולם.
קיר הברזל של ז׳בוטינסקי התערער, והוויתורים על שטחים עוררו את הצד השני לתיאבון למלחמה ולא לשלום. הפרדיגמה שרווחה במטכ"ל ערב ההתנתקות גרסה כי ניתן יהיה להתמודד עם איומים מרצועת עזה "מרחוק", באמצעות כוחות ארטילריה וחיל האוויר. למרבה הצער, המציאות הקשה שהתנפצה לנגד עינינו לימדה אותנו אחרת. לכן יש לנקוט בצעדים הפוכים, כאלה שיבהירו לצד השני שמדינת ישראל קיימת וריבונית בשטחה, גם בשטחים שנכבשו מחדש.
במהלך שירות המילואים שלי, שהחל כמו רבים באותו בוקר שבת, יצא לי לחשוב לא מעט, להעמיק בסוגיה ולנסות להבין מהי האלטרנטיבה הנכונה. אלו המסקנות שלי:
1. חייבים לשנות את הפרדיגמה ביו"ש. זה הזמן להחיל ריבונות על בקעת הירדן ועל גושי ההתיישבות. זה ישים, זה כבר היה כמעט אצלנו ביד, ויש על כך קונצנזוס רחב. כך נגדיר את הגבול המזרחי של ישראל, עניין שיש לו חשיבות עליונה. אנחנו צריכים לעשות זאת בעיקר לאור הנתון העגום שלפיו 82% מקרב ערביי יו"ש הביעו תמיכה בחמאס ובטבח 7 באוקטובר. החלת ריבונות מיידית היא התשובה לנתון המסוכן הזה.
2. יש להקים התיישבות במודל גרעיני נח"ל או במודל התיישבותי אחר, ברצועת עזה המפונה. גרעיני נח"ל היו מקובלים בתקופה שבה החיבור בין התיישבות לביטחון היה טבעי וברור. לצערנו, בשל הרצון להיות מקצועיים לכאורה ולא לערבב בין שיקולים התיישבותיים לביטחוניים, הקשר החשוב הזה הלך והתרופף עם השנים, עד שנעשה מוקצה מלהזכירו כשיקול. זה הזמן לחדש את הברית החשובה הזו ואת ההבנה שללא התיישבות אין ביטחון.
3. נקיטת מדיניות של יד קשה מאוד מול כל תסיסה ביטחונית קטנה כגדולה. כל הזמן, ללא פשרה, גם על אבן חצץ שנזרקת. לצערי רק בעת מלחמה התובנה הזו מחלחלת. בפעילות השוטפת החשובה של הצבא, התובנה הזו לא תמיד מקבלת את היחס הראוי. לעיתים מכשלות כמו מטעים או קניין הפרט הפלסטיני עומדים לרועץ מול השיקול הביטחוני. בעת מלחמה העניינים משתנים וגם התוצאות בשטח, זו נורמה שחייבת להיטמע ולהתקבע. אי אפשר לקבל מצב שבו זריקת אבנים ביו"ש היא דבר שבשגרה. עובדה, גם בגליל יש רוב ערבי ואין זריקת אבנים.
4. סיום עידן בניית גדרות, שערים, התבצרות ועוד בכלל הישובים באזורי הספר וביו"ש, בשום מקום בעולם אין גדרות ושערים ואמצעי ביטחון מגוונים כמו בישראל, ההשתבללות שלנו בתוך גדרות לא משדרת ביטחון אולי היא משדרת תחושת ביטחון אבל בפועל כלפי חוץ זה בעיקר שדר של פחד וחשש תמידי מפני הזמנת מתקפה, אפילו מערך הגדרות המשמעותי בגבול עזה קרס לגמרי. הגיע הזמן לשנות את הפרדיגמה גם בעניין הזה, אני אישית גר בישוב עלי שעל רובו אין גדר.
5. צבא קטן וחכם אאוט, צבא גדול וחזק אין. ישראל צריכה צבא עם בטן של תחמושת משמעותית, גם על חשבון דברים אחרים שכולנו נצטרך לוותר עליהם. לצערנו אנחנו מוגבלים מאוד בלחימה הנוכחית, בין השאר בגלל המחשבה שהובילה את מערכת הביטחון בעשור האחרון, שלפיה תמו ימי המלחמות הגדולות. בטן התחמושת שלנו כמעט התרוקנה אחרי חודש לחימה מסיבי. אי אפשר להאריך כאן בהשלכות של העניין, אבל הן חמורות. גם הקונספציה שרוב קציני הצבא הבכירים התיישרו איתה חמורה. למזלנו, החיילים עד לרמת מג"ד במילואים חדורי מוטיבציה רבה, וההתעשתות שלנו הייתה מהירה וטובה.
6. נקיטת יד קשה מול הפלסטינים ביו"ש על כל הפרה ריבונית, בעיקר בשטחי C אבל לא רק בהם, לרבות טיפול ב"תשתיות־על" כמו מתקני טיהור שפכים, אתרי איסוף פסולת ומחצבות. חוסר התיאום והאכיפה שלנו בנושא הוא חמור ביותר. יש לכך השפעות נרחבות וקשות על כולנו: מי התהום, האוויר והמחצבות אינם מבחינים בין שטחי C לשאר אזורי יו"ש. המשילות בתחומים אלו מהותית וחשובה מאין כמוה, כולל כמובן אכיפה על בנייה בלתי חוקית והשתלטות חקלאית במרחבי השטח הפתוח.
7. נקיטת יוזמה עתידית מול חיזבאללה, ללא המתנה להתגרות מהותית מצידם. אנו יודעים לנקוט יוזמה בסוריה ובלבנון נגד משלוחי הנשק שמגיעים מאיראן, אבל אחרי 7 באוקטובר נראה שזה לא מספיק. יש פער בין היכולת שלנו לעצור הברחות נשק ובין המציאות הכואבת בשטח. העברות הנשק מתעצמות, וככל שהן יתקיימו בין מדינות עם נמלים פתוחים לים התיכון כמו סוריה ולבנון, הפער יהיה גדול יותר. הכתובת על הקיר.
ישראל כולה התעוררה למציאות אחרת בשבת השחורה ההיא. קיים קונצנזוס רחב מאוד שחייבת להיות תשובת משקל משמעותית שמשדרת ניצחון. מהו ניצחון? "מגפיים על הקרקע", שליטה בשטח, ריבונות, ובוודאי בשום פנים ואופן לא להשאיר את המצב כפי שהיה ב־6 באוקטובר.
רבים מדי היו שבויים בקונספציות. מעטים אף צעקו במשך שנים (כולל אני הקטן) שהעיוורון הביטחוני מסוכן. הקונספציות האלו חייבות לעבור מן העולם. אי אפשר להשאיר את אותם גורמים שנשבו בקונספציות כאלה שמובילים את הספינה הגדולה שנקראת מדינת ישראל. אם כן, זה הזמן לתנועה אזרחית גדולה שחייבת לדרוש את יישום הדבר.