למה ירה הרב גורן במנעול מערת המכפלה? למה נבנו ספסלים כבדים במיוחד? ואיך שכנע עו"ד העצני את שר הביטחון וראש הממשלה לאפשר ליהודים לשבת במערה?
לקראת יום שחרור ירושלים, יו"ש והגולן שוחחנו עם מספר דמויות מפתח בהתיישבות, העלינו זיכרונות מימי בראשית ותהינו עד כמה העסיק חזון הריבונות את חלוצי יו"ש בימים ההם, ימי הצעדים הראשונים של ההתיישבות.
אליקים העצני
עורך הדין אליקים העצני, מי שנחשב לאחד מנפילי ההתיישבות, מספר על מעורבותו האישית בשיבה היהודית למערת המכפלה בפרט ולחברון בכלל ומתוך כך על הרוח והאווירה ששררה אז בארץ. כשהוא מתבקש להתייחס גם לסוגיית היחס לריבונות באותם ימים הדברים נכרכים אצלו לסיפור אחד ומציאות אחת.
"באופן אישי היה לי מושג על חברון, היה לי יחס לחברון ולכן החלטתי עוד בששת הימים שאני הולך לחברון, אבל הייתה התנכרות כפולה. לא הבינו על מה אני מדבר, וכשפניתי לאנשים מהחוג שלי לא הבינו אותי, עד שהגעתי לרב לוינגר שהיו לו "דוויזיות" אצל הרב צבי יהודה. בלעדיהם, לו זה היה תלוי רק באנשים חסרי הכיפות מהסוג שלי כל זה היה מזמן פלשתין...".
ממשיך העצני ומספר על ההתנכרות אותה פגש בראשית השיבה אל ערש הולדתו של העם היהודי: "הבעיה הראשונה הייתה שהשלטונות לא רצו לשמוע. התחלנו עם כפר עציון שהרי אין דבר ברור יותר מלחזור לכפר עציון 19 שנים בלבד אחרי ש'המלכה נפלה', כפי שכינינו זאת. חלפו רק 19 שנה. הרי מדי שנה הזכרנו את הנופלים באזכרות, היתומים והמשפחות היו נפגשים והתחושה הייתה בכל אותם שנים שעוד נחזור לכפר עציון ובהמשך לכל גוש עציון. הכול היה עבורנו זיכרון טרי. היו נפגשים ליד בית שמש בנקודה שממנה רואים את האלון הבודד. זה היה בזיכרון החי והממשלה אמרה נייט".
ממשיך העצני ומספר על אותן 10,000 לירות שנתרמו על ידי נדבן יהודי אמריקאי לטובת עלייה בלתי חוקית לגוש עציון. "הייתי בתוך העניין וזה הבהיל את אנשי המפד"ל, כי היה לי שם של מפחידן מתקופת המאבק בשחיתות של 'שורת המתנדבים'. היה כאן הסינדרום הארכיאולוגי הרגיל - כשאתה רוצה לבנות בית יהודי אם יש שם בקושי אבן על אבן או ממצא חצי מפורר אחר זה כבר קדוש, אבל כאשר במרחק של חמישים מטרים מעבר לגדר ערבים הורסים אתרים שלמים ובונים עליהם זה לא מעניין את קמ"ט ארכיאולוגיה. כך גם המפדל שהייתה אז שמאל שבשמאל בראשות משה שפירא שהיה יונה יותר מכל יונה במפלגת העבודה".
העצני מתקשה לשכוח את ביקורתו על אדישותם של מנהיגי המגזרים השונים ומזכיר גם את דבריו של משה דיין שסירב לפקוד על חייליו להיכנס לעיר העתיקה כי הוא "לא צריך את הוותיקן הזה", ואת תגובתו של לוי אשכול לתביעתם של יגאל אלון ומנחם בגין לשחרר את העיר העתיקה. "זה רעיון", השיב אשכול אז לאלון ביבושת. "זה לא בער בהם, גם באותם שבסוף נענו לדרישות זה לא בער בעצמותם".
ואדישות ההנהגה זלגה אל שדרות העם. "העם לא ידע מכלום, לא למדו בבתי הספר על האזורים הללו וגם ההנהגה לא עסקה בזה. לעומת זאת בעצמותינו שלנו בער לגאול את השטח ולהחזיק בו שלא יילך לאיבוד. היה ברור שללא אחיזה של ממש עלולים לסגת משם. באותו קיץ ממשלת ישראל הודיעה לעולם שאנחנו מוכנים לסגת עד הסנטימטר האחרון בסיני ובגולן תמורת שלום. בגין לא נתן שידברו כך גם על יו"ש".
במציאות שכזו, הוא מסביר, לא ניתן היה לתכנן תכנונים ארוכי טווח על ריבונות. "למי היה ראש במציאות כזו לחשוב על איך נחזיק את זה. זה לא העסיק אותנו. מה שהעסיק אותנו היה להחזיק את המקום למען עם ישראל כדי שלא יישמט מבין הידיים. התחלנו מאפס".
ומכאן לאירוע שאודותיו הוא מספר ל'ריבונות', אירוע המדגים עד כמה התחילו אז מאפס. הימים היו ימי ערב חג השבועות 68', חג השבועות הראשון אחרי שחרור יו"ש. לאחר 700 שנה שבהן אסרו המוסלמים ליהודים ולנוצרים לעלות אל מעל למדרגה השביעית במערת המכפלה, נקבע והוכרז על ידי שר הביטחון, הריבון בשטח המשוחרר, שלא עוד. אין יותר מדרגה שביעית. כדי לקבע את האמירה הזו פוצץ דיין את המדרגות הללו, כולל השביעית שבהן. "הוא תירץ זאת בכך שזרקו משם רימון, למרות שזה לא היה משם אלא בכלל מכיוון אחר. חבל, כי זה היה שער ממלוכי יפהפה", אומר העצני.
על אף ההחלטה לפוצץ את המדרגות השיב דיין את מפתחות המבנה לוואקף המוסלמי והודיע כי מעלה ליהודים ולנוצרים יהיו שעות ביקור שכן המקום שייך למוסלמים, "אבל הרב גורן הגיע ותפס פיקוד. הוא הגיע עם הצבא. השער הכבד היה נעול והוא ירה בו בעוזי שלו ופרץ את השער. עד היום ניתן לראות את החורים מהכדורים ההם".
מכאן ואילך מתחיל מאבק בלתי פוסק על כל פרט ופרט בנורמליזציה של הנוכחות היהודית במערת המכפלה, ולעו"ד העצני חלק לא מבוטל בשינויים ובתמורות הללו.
"לא נתנו לעשות בריתות וחתונות במקום, נשים נשארו שם ואמרו תהילים. היה מאבק על השעות... בצום גדליה טיפסו בחורים צעירים, בהם הרב רודריג, ופרצו למערה מעבר לשעות הקבלה. אמרנו שאין ולא יהיה דבר כזה מגבלה על שעות היהודים. בירושלים היה מחדל אבל כאן, בחברון, היה קומץ שנאבק נלחם ולא הרפה".
"הצבא אסר עלינו להכניס ארון קודש אחרי שהוסכם שנוכל להתפלל שם בשבת. לא היה איפה לשבת. הערבים סילקו את השטיחים", מספר העצני ומוסיף: "הגעתי לחברון בספטמבר 72' אבל עוד לפני כן הגעתי כדי להכין את העברת המשפחה לקריית ארבע. בשבתות הלכתי למערת המכפלה להתפלל והנה אני רואה שאנשים עומדים. היה שם ישיש בן חברון שנשען לקיר ושניים תומכים בו משני הצדדים ואין לו על מה לשבת. אסור היה להכניס ספסלים".
האיסור האבסורדי אך המוחלט הניב סיטואציות לא פשוטות לעיכול: "באולם יצחק, האולם הגדול, יש דוכן מטיפים מוסלמי מעץ יפהפה מימי הביניים ומדרגות שמובילות לדוכן הנואמים. אז בזמן הגבהה וגלילה מי שהחזיק את ספר התורה התיישב על המדרגה. הגיע המושל הצבאי ומשך אותו באוזן, כי אסור לשבת שם. ראיתי את זה והתחרפנתי", אומר העצני ושם את האצבע על הנקודה שהובילה אותו למעורבות משפטית אקטיבית במתרחש בעיר האבות.
"את העבודות המשפטיות עבור מתנחלי חברון עשיתי בהתנדבות. קיבלתי ייפוי כוח מכמה מהם ופניתי לשר הביטחון במכתב שבו תיארתי את המצב השערורייתי במערת המכפלה. אמרתי שאני דורש להכניס ספסלים ולאפשר לאנשים לשבת בתפילה. טענתי שחוק המקומות הקדושים קובע שאסור להפלות בני דת ואילו כאן מפלים את בני הדת היהודית. קיבלתי משר הביטחון את התשובה הצפויה בת ארבע המילים – 'נא לפנות לראש הממשלה'. שלחתי מכתב דומה לראש הממשלה מבלי לציין שפניתי כבר לשר הביטחון והתשובה הייתה 'פנה לשר הביטחון'. לקחתי את שני המכתבים הללו ושלחתי לשניהם, ואמרתי שאם כך נראית התשובה שלהם אפנה לבג"ץ. כתבתי להם שהם עושים צחוק ואני דורש שישקלו זאת שוב, ואז, בין פסח לשבועות, התקבלה החלטה שמכניסים ספסלים למערת המכפלה".
ההחלטה התקבלה בברכה, אבל ליתר ביטחון "הזמינו את הספסלים בנגרייה המקומית ועשינו אותם כבדים כך שלא ניתן יהיה להזיז אותם אחרי התפילה, והם אכן נשארו".
העצני מותח קו ישיר בין התגובות אז והיום לאירועים דומים ומספר כיצד מיד החלו להתפרסם מאמרי גינוי ובהלה בעיתון 'הארץ' שזעק על מה שנעשה לחארם האיברהימי (הכינוי הערבי למערת המכפלה) "שהרי אין ספסלים במסגד, וזה שיש ארון קודש וספסלים זה אומר שהקימו בית כנסת במסגד וזו שערורייה והמזרח הערבי לא ישתוק. טענו שלא ניתן לעשות דבר שכזה במסגד וכל האיסלאם יקום עלינו. העלו הצעה שנמצא בניין סמוך ובו נציב את בית הכנסת כפי שאותר בניין המחכמה ליד הכותל. הייתה בינינו תהום תפיסתית שנשארה מאז ועד היום. לא הבנו איש את רעהו, והעובדה היא שהיום יש 4-5 בתי כנסת וכדור הארץ ממשיך להסתובב סביב צירו כמו קודם. הם היו בטוחים שיהיה פיצוץ כי היהודים דרשו את שלהם".