ישראל היא שאפשרה את הסכם איראן של טראמפ. וושינגטון לא צריכה לגמול לה בכך שתאפשר לטהרן להשתמש במצר הורמוז כדי לבנות מחדש את חיזבאללה. מאת בוב גולדברג
The New Zionist Times
ג'יי. די. ואנס מודאג מכך שישראל מבודדת. כדאי שישאל מדוע.
אם דונלד טראמפ הוא כיום ראש המדינה היחיד בעולם שמגלה אהדה גלויה לישראל, ההסבר לכך אינו מסתורי. ישראל מבודדת משום שעשתה את מה ששאר העולם סירב לעשות. היא נכנסה למלחמה נגד איראן. היא לקחה את הסיכון. היא סיפקה את המודיעין. היא ספגה את התגובה האיראנית. היא הפכה את הניצחון האמריקאי לאפשרי. זו אינה טענה רגשית. זו טענה אסטרטגית.
מבצע "זעם אפי" השמיד את תשתיות הגרעין של איראן, רוקן את מלאי הטילים שלה, הרס יכולות ייצור מרכזיות, פגע קשות בתעשייה הביטחונית שלה, ניטרל מערכי הגנה אווירית שנבנו במשך שני עשורים וחיסל בכירים במשמרות המהפכה, כולל המנהיג העליון עצמו. לא היה זה מבצע פשיטה נקודתי. היה זה פירוק שיטתי של מנגנון המלחמה של המשטר.
ובמובנים מכריעים, היה זה הישג ישראלי.
ישראל הפכה את "זעם אפי" לכה הרסני משום שסיפקה את מה שלעיתים קרובות חסר לעוצמה האמריקאית: גישה אינטימית לשטח, מודיעין אנושי, הבנה מדויקת של מטרות וידע בזמן אמת על המבנה הצבאי של המשטר.
התרומה המרכזית הייתה חדירה מודיעינית. על פי הדיווחים, רשתות המודיעין הישראליות מיפו את ערוצי הרכש האיראניים, מתקנים התומכים בתוכנית הגרעין, מרכזי פיקוד, תשתיות טילים ואתרים מבוצרים שלא ניתן היה לאפיין במדויק באמצעות לוויינים בלבד.
הדבר היה קריטי, משום שהשמדת תוכנית גרעין או טילים אינה מסתכמת בהטלת חימוש כבד. צריך לדעת איזו כניסה למנהרה היא החשובה, איזה צומת חשמל מזין איזה מתקן העשרה, איזו סדנה מייצרת מערכות הנחיה, איזה מחסן מכיל רכיבי דלק מוצק, ואיזה מתקן "אזרחי" הוא למעשה חלק משרשרת הייצור הביטחונית.
ישראל גם סיפקה את ארכיטקטורת המטרות. המודיעין הישראלי העניק לוושינגטון את "העיניים והמפות" שאפשרו להבחין בין מטרות סמליות לבין מטרות חיוניות למערכת: פריסת המתקנים בפורדו ובנתנז, תשתיות שיגור טילים, מערכי הגנה אווירית, מרכזי פיקוד של משמרות המהפכה, אתרי ייצור וצווארי בקבוק לוגיסטיים.
בכך הפך המבצע מתקיפות ענישה למהלך משמעותי הרבה יותר – פירוק מנגנון המלחמה של איראן. התוצאה הייתה פגיעה בתשתיות הגרעין, במלאי הטילים, במערכי ההגנה האווירית, בהנהגה הצבאית ובבסיסי הייצור של איראן.
נראה שגם המערכה האווירית הישראלית פתחה את שדה הקרב בפני ארצות הברית. על פי דיווחים פומביים על מלחמת איראן בשנת 2026, מבצע "אריה שואג" של ישראל כלל כ-200 מטוסים ישראליים שתקפו מאות מטרות במערב ובמרכז איראן, ובהן מערכות הגנה אווירית ומשגרי טילים. ישראל הגדירה זאת כגיחת הקרב הגדולה ביותר בתולדותיה. מהלך זה פגע משמעותית ביכולתה של איראן לזהות, לעקוב ולשבש את התקיפות האמריקאיות שבאו לאחר מכן.
גם לוחמת הסייבר והלוחמה האלקטרונית היוו מכפיל כוח משמעותי. על פי דיווחים שפורסמו במקורות גלויים, פעולות סייבר משותפות של ארצות הברית וישראל שיבשו את מערכות הפיקוד והשליטה של איראן, את מערכות התקשורת, את רשתות החיישנים, את כלי התקשורת ואף את קישוריות האינטרנט הפנימית במדינה כבר בשלב הפתיחה של המלחמה.
המשמעות הייתה שאיראן לא רק הותקפה – היא סונוורה, הוטעתה ונותקה באופן חלקי ממנגנוני התגובה שלה עצמה.
ולבסוף, ישראל – ולמעשה אזרחי ישראל – ספגו את המתקפה האיראנית בתגובה. מטחי הטילים האיראניים לעבר ישראל לא היו אקראיים. הם היו עונש על תפקידה של ישראל בהפיכת המתקפה האמריקאית ליעילה כל כך. לכך יש משמעות פוליטית עמוקה. ישראל לא הייתה רק נהנית ממבצע אמריקאי. היא סייעה לאפשר אותו, ולאחר מכן שילמה את המחיר.
ישראל סיפקה את המודיעין, פתחה את השמיים, זיהתה את איבריו החיוניים של מנגנון המלחמה האיראני – ולאחר מכן עמדה תחת מטחי הטילים כאשר איראן ניסתה לגבות את המחיר.
ישראל אפשרה את הצלחת "זעם אפי" באמצעות דברים שהעוצמה האמריקאית לבדה לא יכלה לייצר: חדירה לרשתות הרכש האיראניות, מיפוי מפורט של מתקני הגרעין והטילים המבוצרים, מידע מדויק על מטרות שלא ניתן היה לזהות באמצעות לוויינים, שיבוש מערכות הפיקוד האיראניות באמצעות סייבר ולוחמה אלקטרונית, והמערכה האווירית שסייעה למוטט את ההגנות האיראניות.
המודיעין הישראלי חדר לרשתות הרכש האיראניות, מיפה את המתקנים המבוצרים בפורדו ובנתנז וסיפק את ארכיטקטורת המטרות לאתרים שארצות הברית לא הייתה יכולה לאתר באותה רמת דיוק בכוחות עצמה.
מערכי הלוגיסטיקה, התדלוק והסיוע האמריקאיים העצימו את המבצע. אך העיניים היו ישראליות. המפות היו ישראליות. הידע המבצעי היה ישראלי. לכן המבצע לא רק העניש את איראן – הוא שיתק את המנגנון שבאמצעותו איראן בונה, מסתירה, משגרת ומנהלת את מלחמותיה. איראן הבינה זאת היטב.
איראן תקפה את ישראל לא משום שישראל היא מדינת חסות חסרת אונים המסתתרת תחת ההגנה האמריקאית. לא משום שישראל גררה את ארצות הברית למלחמה שאינה שלה.
איראן תקפה את ישראל משום שישראל סייעה לארצות הברית להכות באיראן. וזוהי בדיוק העובדה שנראה כי ממשל טראמפ מעדיף להצניע.
ישראל ספגה את סיכוני התגובה האיראנית. מטחי הטילים לא היו אקראיים – הם היו עונש ישיר על תרומתה של ישראל להצלחת המבצע.
ישראל לא רק נהנתה ממבצע אמריקאי. היא אפשרה אותו, ואז נשאה בתוצאותיו.
ישראל סיפקה את המודיעין, פתחה את השמיים, זיהתה את מוקדי הכוח של מכונת המלחמה האיראנית – ולאחר מכן עמדה תחת האש.
ישראל הייתה השותפה החיונית ביותר במערכה האמריקאית.
ולאחר מכן היא הותקפה בשל היותה אותה שותפה.
ארצות הברית השתמשה במערכות הגנה שמומנו על ידה, ובהן מערכת THAAD, כדי לסייע בהגנה על ישראל מפני המתקפה האיראנית – כפי שסייעה גם למדינות המפרץ.
ההבדל הוא שמדינות המפרץ (למעט איחוד האמירויות) לא הצטרפו למלחמה, לא הקריבו דם ואוצר למען ארצות הברית כפי שעשתה המדינה היהודית.
ואז חתמה וושינגטון על מזכר הבנות שמגביל את ישראל בלבנון, ובו בזמן מעניק לאיראן מנוף לחץ חדש במצר הורמוז.
יש לכך מילה אחת. לא קוראים לה הכרת תודה.
טראמפ וואנס חייבים לישראל תודה. לא הרצאה, ולא התכתשות מביכה עם בן גביר הנתעב בעיניהם. תודה אסטרטגית. ללא ישראל, סביר להניח שלא היה מבצע "זעם אפי". ללא "זעם אפי", לא הייתה מתרחשת קריסה צבאית איראנית שניתן היה לתרגם להישג דיפלומטי. ללא המודיעין הישראלי וללא נכונותה של ישראל לספוג את התגובה האיראנית, לא היה מזכר הבנות שוושינגטון יכולה להציג לעולם.
וזו האירוניה. ההסכם קיים משום שישראל סייעה להחליש את איראן במידה שאפשרה את חתימתו. וכעת ישראל נאלצת לחיות עם תוצאות ההסכם שעליו חתמה ארצות הברית.
במשך שלושים שנה הגיעו משחקי המלחמה של הפנטגון לאותה מסקנה: אם פורצת מלחמה עם איראן, משמרות המהפכה סוגרים את מצר הורמוז באמצעות מוקשים ימיים, סירות מהירות וטילים נגד ספינות.
זה לא היה תרחיש אזוטרי או בלתי צפוי. זה היה המהלך המרכזי בתוכנית האיראנית. ובכל זאת, שישה חודשים לפני מבצע "זעם אפי", חיל הים האמריקאי הוציא משירות את מסוקי ה־MH-53E Sea Dragon שנועדו ללוחמה במוקשים ימיים. חודש לאחר מכן הושבתו גם ארבע שולות המוקשים מדגם Avenger שפעלו מבחריין. המחליפים שלהן – שלוש ספינות LCS המצוידות במערכות מודולריות לנטרול מוקשים – התגלו כפגיעות לשדות מגנטיים ויעילותן נגד מוקשים ימיים מודרניים הוערכה בפחות מ־30 אחוזים.
ואז, בתוך שעות מהתקיפה הראשונה, איראן מיקשה את מצר הורמוז. לוושינגטון לא הייתה דרך מעשית וחד־צדדית לפנות את המוקשים. לימים הודה האדמירל קאודל כי משימות הליווי והאבטחה הנדרשות היו עולות על היכולת המבצעית האפקטיבית של הצי האמריקאי.
בתרגום פשוט: במשך שלושים שנה ערך הצי האמריקאי סימולציות בדיוק למשבר הזה — ואז נכנס למלחמה כשהוא אינו מסוגל לפתור אותו. גרוע מכך, נראה שתוכנית המלחמה התבססה על הימור: שמצר הורמוז ייפתח מחדש לפני שמאגרי הנפט האסטרטגיים יגיעו לרמות שיהפכו את המשבר לבלתי אפשרי מבחינה פוליטית. זה לא קרה. מאגר הנפט לא היה אסטרטגיה. הוא היה שעון עצר.
ברגע שהשעון התחיל לתקתק, איראן לא הייתה צריכה להביס את הצי האמריקאי. היא רק הייתה צריכה להמתין עד שההשלכות הכלכליות של המשבר יחלישו את עמדת המשא ומתן של וושינגטון. וכך הפך מזכר ההבנות (MOU) לאפשרי. לא משום שאיראן הייתה חזקה – אלא משום שאמריקה הפכה את עצמה לתלויה בשיתוף הפעולה האיראני כדי לפתור משבר שאמריקה ידעה במשך שנים שאיראן תיצור.
מזכר ההבנות שנחתם ב־14 ביוני מתייחס לפינוי המוקשים בדרך החושפנית ביותר: לא באמצעות העברת השליטה במצר הורמוז לידי ארצות הברית, קואליציה בינלאומית או גורם ניטרלי – אלא בכך שהוא מאפשר פתיחה מלאה מחדש בתוך 30 יום לאחר "פינוי מוקשים על ידי הרפובליקה האסלאמית של איראן".
בתרגום פשוט: איראן מיקשה את המצר. איראן היא זו שמאשרת עכשיו שהוא בטוח. אחרי שלושה חודשים של מלחמה, מצור, נפגעים ומחיר נפט של 130 דולר לחבית, וושינגטון השאירה את פינוי המוקשים ואת האישור לפתיחת הורמוז בידי הצי של משמרות המהפכה – אותו כוח שמיקש את המצר, מיקש אותו מחדש, לא החזיק מפה אמינה של המוקשים שהטמין בעצמו, ורק ימים קודם לכן הכריז שהמצר "סגור לכל כלי השיט".
זה אינו שלום. זו עמדה של כוח ומנוף לחץ.
לאחר 60 יום, איראן ועומאן אמורות להגדיר את "ניהול המצר והשירותים הימיים" העתידיים שלו, תוך התייעצות עם מדינות המפרץ.
פתיחה זמנית מחדש הופכת לשליטה איראנית ממוסדת.
ברגע שחברות ספנות, חברות ביטוח ומפעילים יסתגלו למעבר ימי תחת פיקוח משמרות המהפכה, האיום של טהרן לסגור שוב את המצר יהפוך לחזק יותר – לא חלש יותר.
צוואר בקבוק שנבנה מחדש הוא בן ערובה טוב יותר.
התנאים הכלכליים של מזכר ההבנות אינם רק מתגמלים את איראן. הם מסייעים לממן את שיקום חיזבאללה.
דו"ח ה־17 ביוני של המכון לחקר המלחמה (Institute for the Study of War) מתאר במדויק את תפיסת היעד האיראנית: בכירים איראנים טענו בפומבי כי הם השיגו את מטרות המלחמה המרכזיות שלהם באמצעות "שליטה במצר הורמוז ושימור חיזבאללה". כעת מאפשר מזכר ההבנות לאיראן להשתמש במצר כדי לממן את שלוחתה.
הגישה המחודשת של איראן לכסף, ספנות, בנקאות, ביטוח ותחבורה מעניקה לחיזבאללה את הדברים שהוא זקוק להם יותר מכל: זמן, כסף וכיסוי מסחרי. צינור האספקה כבר פעל לפני מזכר ההבנות. חיזבאללה שילם ללוחמיו, רכש נשק ופיתח רחפנים וטילים. כאשר נתיבי האוויר והיבשה הפכו קשים יותר, משמרות המהפכה הרחיבו את ההברחות הימיות.
הנורמליזציה של התנועה במצר הורמוז במסגרת ההסכם מעניקה לרשת הזאת כיסוי.
בקנה מידה מסחרי, מטען דו־שימושי הופך לעוד מכולה בתוך זרם הסחורות. זהו החלק שוואנס צריך ללמוד היטב. ישראל סייעה לאמריקה לפרק את מכונת המלחמה האיראנית.
מזכר ההבנות מעניק לאיראן חלון זמן מוגן לשקם את חיזבאללה – הזרוע הקדמית המכוונת נגד ישראל.
המנגנון פשוט:
ישראל תוקפת את חיזבאללה בלבנון. איראן מכריזה שזהו "הפרה של הפסקת אש בכל החזיתות". משמרות המהפכה מאטים את התנועה במצר, משעים אישורים, מאיימים למקש אותו מחדש או סוגרים שוב את הורמוז.
המצר הוא האקדח הכלכלי.
חיזבאללה הוא ההדק.
לבנון היא המנוף.
זו אינה תיאוריה. איראן כבר השתמשה בהורמוז כמנגנון תגובה לפעולות ישראליות בלבנון. היא כבר ניסתה להפוך משא ומתן על איראן למשא ומתן על חופש הפעולה של ישראל נגד חיזבאללה. מזכר ההבנות מעניק לאסטרטגיה הזו מסגרת. ולכן צריך להבין את ההסכם כפי שהוא באמת:
לא רק כמסגרת לסיום מלחמה, אלא כמנגנון לבידוד ישראל מהבת ברית שהקמפיין שלה סייע לנצח.
ישראל אפשרה את "זעם אפי". ישראל ספגה את נקמת איראן. וכעת ישראל עומדת מול בנייתו מחדש של חיזבאללה תחת הכיסוי של הסכם שהתאפשר בזכות תבוסת איראן.
וושינגטון קוראת לזה דיפלומטיה.
יש כאן דפוס מוכר: ישראל פועלת. העולם מגנה. אמריקה מרוויחה. ואז וושינגטון מגלה "מורכבויות" ודורשת מישראל איפוק. איפוק במקרה הזה פירושו לאפשר לאיראן להשתמש בהורמוז כנשק בזמן שחיזבאללה נבנה מחדש תחת מטריית הפסקת אש. פירושו להפוך את תרומתה של ישראל בשדה הקרב לחיסרון אסטרטגי עבורה. פירושו להודות לכבאי בכך שמעבירים את צינור המים לידי המצית. נראה שטראמפ מבין דבר שרוב מנהיגי העולם אינם מבינים: ישראל אינה הבעיה שנוצרה בעקבות המלחמה נגד איראן. ישראל היא הסיבה שהמלחמה הצליחה.
אם ישראל מבודדת, היא מבודדת משום שעמדה במקום שבו אחרים לא העזו לעמוד.
אירופה הציגה עמדות. מדינות המפרץ המתינו מהצד. הקהילה הבינלאומית פרסמה הצהרות.
ישראל פעלה.
בגלל שישראל פעלה, אמריקה יכלה לתקוף את תשתיות הגרעין האיראניות בהצלחה היסטורית.
בגלל שישראל פעלה, איראן נחלשה מספיק כדי לנהל משא ומתן.
בגלל שישראל פעלה, היה לטראמפ מזכר הבנות להכריז עליו.
התודה שישראל קיבלה הייתה הסכם שנותן לאיראן מנוף לחץ על הורמוז וזמן לבנות מחדש את חיזבאללה.
המבחן כעת פשוט: האם וושינגטון תאפשר למבנה הזה להתבסס – או שתעצור אותו?
לעצור זאת פירושו לדחות את הפרשנות האיראנית של "כל החזיתות" למזכר ההבנות.
פירושו להתנות נכסים והקלות בעמידה מוכחת בהסכמים.
פירושו לעצור את אספקת חיזבאללה לפני שמסחר רגיל יסתיר אותה.
פירושו לוודא באופן עצמאי את פינוי המוקשים – ולא להסתמך על "הסדרים איראניים".
שום דבר מזה אינו אלגנטי.
אבל הכול הכרחי.
ג'יי. די. ואנס צודק בכך שעליו לדאוג לאינטרסים האמריקאיים. אבל האינטרסים האמריקאיים אינם משרתים את ארצות הברית כאשר היא מתייחסת לישראל כנטל לאחר שהסתמכה עליה כנכס. ישראל סייעה לאמריקה לנצח. טראמפ צריך לומר זאת. וואנס צריך לזכור זאת. וושינגטון אינה צריכה לגמול לבת הברית היחידה שנכנסה למערכה בכך שתשאיר אותה לבדה להתמודד עם ההשלכות של ההסכם שאומץ בזכות אומץ לבה.