אין משמעות אמיתית לארץ ללא חינוך למשמעות ערכה של הארץ. דור יוצאי מצרים, הדור שגדל בעבדות, התקשה להפנים את האחריות הכרוכה בריבונות, ומשום כך נדרשנו לדור חדש, דור שנולד לחירות
חג הפסח איננו רק סיפור היסטורי עתיק או זיכרון לאומי של יציאה מעבדות לחירות. פסח הוא תהליך. פסח הוא מסע עמוק של עם הנולד מתוך משבר, עובר דרך חינוך ממושך, ומגיע אל ייעודו רק כאשר הוא מבין מי הוא ומה תפקידו בעולם. יציאת מצרים אינה נקודת הסיום. היא רק ההתחלה.
עם ישראל יוצא ממצרים לא כדי להיות סתם עוד עם חופשי, אלא כדי להיות עם בעל שליחות. החירות איננה ערך ריק; היא תנאי הכרחי כדי לממש אחריות. לכן, העם אינו נכנס לארצו מיד לאחר היציאה ממצרים, אלא פונה אל המדבר, מקום של התכנסות, לימוד ועיצוב זהות. ארבעים שנות הנדודים אינן רק עונש, אלא תקופת חינוך לאומית. במדבר נבנית תודעה: מהי אומה, מהי הנהגה, מהו חוק, ומהי אחריות מוסרית.
רק עם שעבר תהליך שכזה מסוגל להגיע אל ארץ ישראל.
ארץ ישראל אינה יעד גיאוגרפי בלבד. ארץ ישראל נועדה להיות המסגרת שבה עם ישראל מגשים את ייעודו, להיות אומה ריבונית בארצה, החיה על פי מערכת מוסר ייחודית ומשמשת מופת לעולם. התורה אינה מציגה מודל של רוחניות מנותקת מן המציאות, אלא של חיים לאומיים שלמים הכוללים חקלאות, משפט, כלכלה, צבא וחברה, וכולם תחת עקרונות של צדק וחסד.
משום כך מדגישים חוקי התורה שוב ושוב את היחס לגר, ליתום ולאלמנה. החברה היהודית נמדדת דווקא ביחסה לחלש. הארץ אינה רק נחלה, היא זירה מוסרית. זו הארץ שעליה נאמר כי “עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית השנה”, מקום שבו האחריות הרוחנית והלאומית מתלכדות. רק בה מתקיים הפוטנציאל המלא של ייעוד עם ישראל.
אין משמעות אמיתית לארץ ללא חינוך למשמעות ערכה של הארץ. דור יוצאי מצרים, הדור שגדל בעבדות, התקשה להפנים את האחריות הכרוכה בריבונות, ומשום כך נדרשנו לדור חדש, דור שנולד לחירות, שגדל במדבר על אמונה, חוק ומשמעת. רק הוא ודווקא הוא יכול היה להיכנס לארץ ולבנות בה חיים לאומיים.
גם בדורותינו חוזר הסיפור הזה, אם כי בלבוש מודרני. העלייה לארץ ישראל אינה רק מעבר פיזי ממקום גיאוגרפי אחד לאחר. היא יציאה מ“מצרים” עכשווית, ממציאות של גלות, תלות ולעיתים גם בלבול זהותי, אל חיים של אחריות לאומית. זהו מעבר מתודעת יחיד לתודעת עם.
דור שיבת ציון, דור התקומה, ביטא היטב את הרעיון הזה. לצד מי שנמלטו מאירופה הבוערת היו גם מי שעלו, ויש שעדיין עולים, מארצות רווחה, מחיים נוחים, לארץ ישראל מתוך אמונה עמוקה בייעודו של העם היהודי בארצו. העלייה לישראל היא עבורם הצטרפות לסיפור ההיסטורי של עם שלם השב לביתו. עבורם מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח, אלא שלב מרכזי בתהליך הגאולה הלאומי, הזדמנות לבנות חברה יהודית בעלת משמעות מוסרית וערכית.
ריבונות יהודית אינה רק צורך ביטחוני, אלא ביטוי לזהות יהודית שלמה. ואכן, בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך חברתי עמוק ההולך ומתרחב בתוך החברה הישראלית. יותר ויותר אזרחים מפנימים שאכן ריבונות איננה סיסמה פוליטית, אלא תנאי לקיום לאומי בריא. שינוי זה לא התרחש מאליו, הוא תוצאה של עבודת הסברה ממושכת, של אנשי ציבור, פעילים ואנשי רוח שפעלו בעקביות להעמקת השיח סביב משמעותה של ריבונות יהודית בארץ ישראל.
תהליך זה מתבטא לא רק בתודעה הציבורית אלא גם בצעדים מעשיים. יוזמות חקיקה בכנסת להסדרת מקרקעין לצד מהלכים לביטול שרידי חקיקה זרה, ירדנית, בריטית ואף עות'מאנית, מבטאות מעבר הדרגתי מתלות משפטית היסטורית אל אחריות ריבונית מלאה. אלו אינם רק צעדים טכניים. מדובר במהלכים המבטאים שינוי תפיסתי עמוק של מעבר ממעמד ביניים זמני אל תפיסה של בעלות לאומית מלאה על גורל הארץ ועתידה.
כך נסללת הדרך לריבונות - תחילה באמצעות מציאות של עשייה בפועל דרך בנייה, התיישבות, חקיקה והחלת נורמות של שלטון עצמי. צעדים אלו יוצרים תשתית ממשית, שעל גביה יכולה להתבסס בהמשך גם ריבונות רשמית, מוכרת ומוצהרת. בדומה למסע במדבר, גם כאן מדובר בתהליך הדרגתי של הבשלה לאומית. חינוך, תודעה ומעשה ההולכים יחד.