קווי דמיון נמתחים מימי טרום המדינה לימינו אלה, ועל המנהיגות הישראלית של ימינו להפיק לקחים נדרשים מההכרעה ההיסטורית שקיבל אז דוד בן גוריון, ההחלטה על הכרזת מדינה.
לקראת יום העצמאות ה-78 של מדינת ישראל, ראוי לשוב לרגע המכונן בתולדות מדינת ישראל — הכרזת המדינה, לא רק כאירוע היסטורי מרגש, אלא כמהלך מדיני עמוק ששינה את כללי המשחק.
חשוב לזכור כי גם ערב ההכרזה לא היה היישוב היהודי בארץ ישראל רעיון מופשט, רעיון תיאורטי או תקווה רחוקה. הוא היה מציאות חיה: יישובים, חקלאות, תעשייה, מוסדות לאומיים וכוח מגן. במובנים רבים, כבר התקיימה כאן מציאות מדינתית בפועל. לכאורה ניתן היה להמשיך בדרך זו, להקים עוד יישובים, להרחיב את האחיזה בשטח ולבסס עובדות נוספות. אך הנהגת היישוב הבינה עיקרון יסוד: מציאות בשטח, חזקה ככל שתהיה, אינה תחליף לריבונות. ללא הכרעה מדינית, גם מציאות מבוססת נותרת זמנית, פגיעה ובלתי מעוגנת.
ההחלטה על ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לא הייתה מובנת מאליה. דוד בן גוריון ידע היטב כי להכרזה יהיה מחיר כבד — מדיני, ביטחוני ואנושי. הוא הבין כי המדינה תידרש להתמודד מיד עם מלחמה ועם לחצים בינלאומיים, ובכל זאת בחר לפעול.
האומץ להכריע והדבקות במטרה הלאומית הם שאפשרו את המעבר מהתבססות למציאות ריבונית. בהכרזת המדינה לא נוצרה מדינה יש מאין, אלא עוגנה מציאות מתהווה לעובדה מדינית מחייבת. ההכרזה הגדירה לראשונה באופן רשמי את ריבונותו של העם היהודי בארצו.
יצוין כאן כי הזעזוע העמוק בעקבות השואה תרם לעיצוב הסביבה הבינלאומית שבתוכה התקבלה ההכרעה. זעזוע זה חידד את ההכרה בצורך במסגרת מדינתית לעם היהודי, והעצים נכונות בינלאומית לקבל מהלך מדיני מכריע.
זהו כוחה של ריבונות: לא רק לשלוט, אלא להגדיר.
גם כיום, עשרות שנים לאחר מכן, מתקיימת מציאות דומה במובנים מסוימים. ביהודה ושומרון מתקיימת מציאות ברורה של התפתחות ופריחה ביישובים, תשתיות, נוכחות אזרחית וביטחונית, וחיים אזרחיים מלאים. המציאות קיימת ומתקבעת. אך בדומה לעבר, גם כאן הפער בין דה-פקטו לדה-יורה נותר בעינו. ההתיישבות אכן יוצרת מציאות, אך אינה מגדירה אותה באופן רשמי. היא מבססת נוכחות, אך אינה קובעת את מעמדה.
אירועי ה־7 באוקטובר המחישו מחדש את עומק האיום הביטחוני שעודו קיים, ובמידה מסוימת אף התעצם. אירועי הטבח חידדו את משמעות מגבלותיה של מציאות שאינה מעוגנת בהכרעה מדינית מלאה. הם השפיעו על תפיסות אזוריות ובינלאומיות, וחידדו את הצורך בהגדרה ברורה של אחריות, שליטה וריבונות.
הלקח ההיסטורי ברור: כפי שלא היה די בהתיישבות והוצרכנו בהקמת מדינה, כך אין די בהתיישבות ביהודה ושומרון על מנת לקבוע ריבונות. כל עוד אין הכרעה מדינית, גם מציאות של יישובים עלולה, חלילה, להישאר פגיעה—להיות נתונה לשינויים פוליטיים, ואף לא למנוע תרחישים של עקירה או מהלכים מדיניים מנוגדים. הכרעה מדינית היא הרגע שבו מציאות מפסיקה להיות זמנית והופכת לקבועה; הרגע שבו עובדות מפסיקות להיות נתונות לפרשנות והופכות למסגרת מחייבת.
כוחה של הכרזת המדינה היה בסגירת הפער בין מה שהיה קיים בפועל לבין מה שהוכר רשמית. היא לא הוסיפה רק תוכן, אלא העניקה לקיים ולמתפתח תוקף רשמי של ממש, על כל המשתמע מכך. כך גם כוחה של החלת ריבונות: לא ביצירת מציאות חדשה, אלא בעיגון מציאות קיימת. לא בהתחלה, אלא בהשלמה. לא במהלך טקטי, אלא בהכרעה היסטורית.
יום העצמאות מזכיר כי יש רגעים שבהם עם נדרש לעבור מהתבססות להכרעה. מהרגל למציאות מוגדרת. מהמתנה לאמירה. האומץ שעמד בבסיס ההכרזה אז, הנכונות לשלם מחיר, לעמוד מול לחצים ולהכריע, הוא אותו אומץ הנדרש גם כיום, בבחירה המנהיגותית להגדיר באופן רשמי את ריבונותה של ישראל במרחבי ארצה, בין הים לירדן.
גם במציאות מדינית דינמית, שבה נפתחות אפשרויות חדשות בזירה הבינלאומית, ההכרעה תלויה ביכולת הנהגה לתרגם מציאות מתהווה למהלך ריבוני מחייב — ההיסטוריה, בסופו של דבר, אינה מעניקה ריבונות; היא מאשרת אותה בדיעבד למי שהעז לפעול בזמן.