זוכות אות 'אריה ציון' לשנת 2026 הן יהודית קצובר ונדיה מטר, ראשי תנועת הריבונות. בפניכם קטעים מהכתבה שפורסמה לכבוד האירוע.
מאת ג'וש הסטן. גיליון 5 של "Israel Shield" ע"ש ארי פולד – ספטמבר 2026
זוכות אות אריה ציון לשנת תשפ"ז/2026, נדיה מטר ויהודית קצובר, מספרות על הגיבור שחלק את חזונן וחיזק את שליחותן, על עשרות שנות פעילותן למען עתידה של ישראל ועל הסיבה שבגללה הן מאמינות שריבונות היא הצעד הבא.
עבור הפעילות הוותיקות נדיה מטר ויהודית קצובר, קבלת אות אריה ציון לזכרו של ארי פולד הי"ד אינה רק כבוד אישי. זוהי הזדמנות נוספת לקדם את המטרה שהגדירה את חייהן -החלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון.
מייסדות תנועת הריבונות פועלות למען החזון הזה כבר עשרות שנים. הן אומרות שהאות משמעותי עבורן משום שהוא מאפשר להן להמשיך לקדם את הערכים והאידיאלים שארי היה שותף להם וקידם אותם.
"אנחנו לא פועלות בשביל פרסים", אומרת נדיה למגזין Israel Shield של ארי פולד. "אנחנו לא מרגישות שמגיע לנו פרס, משום שהמטרה הסופית שלנו – הריבונות – עדיין לא הושגה. אבל אם האות יסייע להפיץ את רעיון הריבונות – מטרה שארי תמך בה מאוד – "אז אנחנו אומרות תודה", היא מוסיפה.
יהודית אמרה שקבלת אות הנושא את שמו של ארי היא כבוד עמוק. "בעיניי, ארי פולד הוא גיבור ישראל. הוא הבין שלהיות יהודי גאה פירושו לדעת איך להגן על עצמך, איך להילחם, איך להשתמש בנשק". יהודית הוסיפה שהמסר של ארי לא עסק רק בהגנה עצמית פיזית, אלא גם ביכולת להגן על הסיפור של ישראל ועל הלגיטימיות שלה.
נדיה נזכרה כי שלושת בניה למדו אצל ארי במסגרת תוכנית ה־Torah Dojo שלו, ששילבה ערכים יהודיים עם אמנויות לחימה והגנה עצמית. "הם חיכו בקוצר רוח ללכת ל"תורה-דוג'ו" של ארי", היא סיפרה. "זה העניק להם כל כך הרבה כוח וכל כך הרבה גאווה יהודית. ארי ייצג את האומץ, הגאווה והכבוד של העם היהודי."
שליחות משותפת
הקשר של ארי עם נדיה ויהודית נמשך כבר עשרות שנים. נדיה נזכרה כיצד ארי היה מעורב מאוד ברבות מהפעילויות שלהן כבר מההתחלה, ובהן הצעדות השנתיות בתשעה באב סביב חומות העיר העתיקה בירושלים – מסורת שחודשה על ידי משפחת בעלה של נדיה בשנות ה־90.
באותם ימים הארגון נקרא נשים בירוק. בשנים שלאחר מכן היה ארי מגיע עם המצלמה והטלפון שלו, מתעד את האירוע ומשדר אותו בשידור חי לאחרים. "כשצפית בו, זה היה כאילו אתה באמת נמצא שם", נזכרות נדיה ויהודית.
השראה לדור חדש
ארי היה גם אחד התומכים הראשונים של תנועת הריבונות של נדיה ויהודית.
נדיה נזכרה כיצד ארי הגיע לכנס הריבונות הראשון של התנועה בשנת 2014 כשהוא מלא אנרגיה, נע בין מאות הצעירים שהגיעו מכל רחבי הארץ. יהודית אמרה שהכוח הגדול ביותר שלו היה היכולת שלו לעורר השראה באחרים מבלי להפוך את עצמו למרכז.
"הוא נתן לנוער לדבר ולהעביר את הדברים בצורה מאוד מאוד ברורה", היא אמרה. "הוא הפך את הצעירים למוקד של הסרטון." ארי הפיק את אחד הסרטונים הזכורים ביותר מהכנס.
נדיה זכרה גם את הקשר של ארי לעוז וגאו"ן, שמורת הטבע היפה בגוש עציון שהקימו שתי הפעילות.
באחד מימי הקיץ החמים במיוחד הגיע ארי כשהוא נושא שני תיקים. "הוא מגיע עם שני תיקים ואומר: 'איפה החיילים? איפה החיילים?'" סיפרה נדיה בחיוך. בתוך התיקים היו אמצעי קירור מיוחדים שנתרמו עבור החיילים המשרתים באזור.
העלייה של נדיה – בכל יום מחדש
עבור נדיה, הפעילות הציבורית צמחה מתוך קשר עמוק לישראל שהחל בבלגיה, שם גדלה במשפחה יהודית ציונית מאוד. אחד האירועים שהשפיעו עליה עמוקות ביותר היה מבצע החילוץ באנטבה בשנת 1976. "אני זוכרת שאמרתי לעצמי, מה אני עושה כאן בחוץ לארץ?" היא נזכרה. "למה אני לא חלק מזה?".
נדיה הסבירה את החלטתה לעלות לישראל בגיל 18 באמצעות השוואה למשחק כדורגל. "אתה יכול לשבת על הספסלים בצד, לצפות, לעודד את השחקנים האהובים עליך ולתמוך בהם, אבל אתה לא באמת מעצב את המשחק", היא אמרה. "או שאתה יכול להיות שחקן על המגרש, ואז אתה מחליט איך המשחק יתנהל. כשאתה בחוץ לארץ, אתה פשוט לא נמצא על המגרש של ההיסטוריה היהודית", היא אמרה.
אף שגדלה בקהילה יהודית תוססת, נדיה אמרה שתמיד הרגישה שישראל היא הבית. "בכל פעם שהגעתי לישראל עם הוריי ואחותי, אני זוכרת את דלת המטוס שנפתחת בנמל התעופה בן־גוריון", היא סיפרה. "רק מי שחי בחו"ל מבין את זה, אבל אפילו האוויר הרגיש שונה. תמיד הרגשתי זרה בחוץ לארץ, וכאן תמיד הרגשתי בבית."
לימים נישאה לדוד מטר, שגם הוא עלה לישראל עם משפחתו מתוך מחויבות אידיאולוגית, בעקבות מלחמת ששת הימים. בני הזוג חלקו אמונה שהחיים בישראל הם רק ההתחלה.
"כשאתה עושה עלייה, זה לא מספיק", אמרה נדיה. "אתה צריך לעשות עלייה בכל יום. אתה צריך לשאול את עצמך: אני כאן עכשיו, אז מה אני עושה? החלוצים של ימינו הם אלה שחיים ביהודה ושומרון."
דרכה של יהודית הביתה
דרכה של יהודית לישראל החלה ברומניה הקומוניסטית, שם חלמה משפחתה לעלות לישראל, אך נאלצה להמתין לאישור הממשלה ולתעודות העלייה. היא נזכרה שהגיעה לישראל באונייה כילדה וחשה תחושת שייכות עזה ומציפה. "לעולם לא אשכח את ההתקרבות לחיפה", היא אמרה. "זה היה בחודש ניסן, והיה אור כזה בשמיים. מעולם לא ראינו אור מדהים כל כך. כאילו השמיים נפתחו ואמרו: 'ברוכים הבאים.'"
לאחר ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, השתכנע בעלה, צבי, כי עתידם קשור ליהודה ושומרון. לאחר שישראל שחררה את האזור, הוא האמין שעל היהודים לשוב אליו ולבנות בו מחדש. כאשר הוקמה קריית ארבע ליד חברון, צבי הזכיר ליהודית את הבטחתם לעבור לשם. "לא הרבה אנשים יבואו לקריית ארבע, ולכן אנחנו חייבים ללכת לשם", אמר לה.
ההתחלה הייתה קשה. "לא היה כלום", היא אמרה. "בקושי היו מים, לא היו מדרכות, כלום." יהודית הצטרפה במהרה לקבוצה בהנהגת הרב משה לוינגר והייתה מעורבת עמוקות בחידוש החיים היהודיים באזור. המחויבות הזו הציבה אותה עד מהרה במרכזו של אחד המאבקים המכוננים לחידוש החיים היהודיים בחברון.
13 נשות חברון
בשנת 1979 הצטרפה יהודית ל־12 נשים נוספות שעברו להתגורר בבית הדסה בחברון. המעבר היה חלק ממערכה בהובלת הרב לוינגר ורעייתו לחידוש נוכחות יהודית קבועה בעיר, לאחר עשרות שנים של עקירה בעקבות טבח חברון בשנת 1929. זהו אחד הפרקים הגדולים והבלתי מסופרים בפעילות הציונית המודרנית.
"אלה היו 13 נשים גיבורות", הכריזה נדיה. "צריך לעשות עליהן סרט." רבות מהנשים היו אימהות, בעלות קריירה ומשפחות, אך הן בחרו לעבור לבניין הנטוש ולהישאר בו במשך שנה שלמה, כדי להפעיל לחץ על הממשלה לפתוח מחדש את ההתיישבות היהודית בחברון. "הן השאירו את בעליהן בחוץ", אמרה נדיה. "הן נכנסו עם הילדים שלהן." יהודית הייתה ביניהן.
נדיה השוותה את הנחישות שלהן לרוח שהנחתה בהמשך את פעילותן שלהן. "הן לימדו אותנו את עקרונות היסוד של האקטיביזם. הן הראו לנו שאם אתה מאמין במשהו, אתה לא מוותר." לאחר שנה ארוכה של פעילות ולחץ ציבורי, הממשלה אישרה לבסוף את חידוש הנוכחות היהודית בחברון. "היום, כשאנחנו הולכות בחברון, אנחנו צריכות לומר 'תודה' ל־13 הנשים האלה", אמרה נדיה.
ממחאה לריבונות
הפעילות של נדיה ויהודית התפתחה לאורך עשרות שנים, והחלה בהתנגדות לוויתורים טריטוריאליים במסגרת הסכמי אוסלו ב־1993 ולהתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005, ובהמשך התפתחה למערכה שהתמקדה בריבונות.
לאחר אוסלו, סיפרה נדיה, היא ואחרות הרגישו שאינן יכולות עוד לשתוק. "היינו בהלם", היא נזכרה. "איך ממשלת ישראל יכולה ללחוץ יד לרב המרצחים הזה, יאסר ערפאת, ולתת לו חלקים מהארץ שלנו וכלי נשק?" עוד לפני שפגשה את יהודית ולפני הקמת תנועת הריבונות, נדיה כבר הייתה מעורבת ביוזמות שנועדו לחזק את הנוכחות היהודית בארץ.
נדיה סייעה להקים את נשים בירוק, ארגון שנוסד כדי למחות נגד נסיגות טריטוריאליות ולהתנגד למה שהן ראו כמדיניות מסוכנת של ויתורים.
לבנות, לא רק למחות
בשנת 1995 סייעה להקים את גבעת הדגן באפרת, מתוך אותה אמונה שנוכחות יהודית ויוזמה הן התשובה לניסיונות להחליש את הקשר של ישראל ליהודה ושומרון. כיום גבעת הדגן היא שכונה משגשגת באפרת, ובה מתגוררות מאות משפחות. הרעיון, לדבריה, היה לא רק למחות אלא גם לבנות.
הפילוסופיה הזו הנחתה בהמשך את השותפות שלה עם יהודית – מהמאבקים המקומיים להגנת שטח C ביהודה ושומרון ועד למערכה הרחבה יותר למען ריבונות.
שנים לאחר מכן, גירוש הקהילות היהודיות מגוש קטיף היה נקודת מפנה נוספת. הן טענו כי הלקח מגוש קטיף היה שניתן לעקור ישובים יהודים אם אין שם ריבונות. "הבנו שהתיישבות לבדה לא הספיקה", אמרה נדיה.
היא נזכרה כיצד לאחר הגירוש מעזה הן צפו במאמצים של הערבים במימון ערבי ואירופי, שנועדו להשתלט באופן בלתי חוקי על חלקים משטח C. הן ניהלו מאבקים מקומיים במקומות כמו שדמה, אדוריים ונטע, אך יהודית דחפה לחזון רחב יותר. "אנחנו מרוקנות את הים בכפית", יהודית הזהירה. "בינתיים הערבים משתלטים על הכול. אנחנו צריכות תוכנית."
התוכנית הזו הפכה לתנועת הריבונות, שנוסדה בשנת 2011.
נדיה אמרה שלאחר שישראל שחררה את יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים, הניצחון הצבאי לא לווה במה שלדעתה היה צריך להיות הצעד המדיני הבא: החלת הריבונות הישראלית. "כל עוד אין לך ריבונות, אתה בעצם אומר לעולם: יש לי הרבה יהודים שחיים שם, אבל עדיין לא החלטתי אם זה באמת שלי", היא אמרה, וטענה שריבונות תהפוך את היישובים היהודיים לבלתי הפיכים. "גוש קטיף היה קל לעקירה משום שלא הייתה שם ריבונות", היא אמרה. "הריבונות היא החתימה שסוגרת את הניצחון של מלחמת ששת הימים."
שינוי השיח הלאומי
מה שפעם נדחה כרעיון שולי נכנס מאז אל לב השיח הפוליטי בישראל.
המערכה שלהן הצליחה לשנות את השיח הלאומי, והריבונות ביהודה ושומרון היא כיום נושא שנידון ברצינות בקרב שרים, מחוקקים והציבור הישראלי – שינוי המשקף שנים של פעילות עיקשת מצד נדיה, יהודית והתנועה שהקימו.
ארי פולד, ריבונות וישראל המשתנה
יהודית אמרה שעבור ארי, השאלה הבסיסית שעמדה בפני ישראל הייתה שאלת הזהות והבעלות. "השאלה המרכזית היום בדור שלנו היא: למי שייכת הארץ הזאת?" היא אמרה.
"הוא נלחם על כך שארץ ישראל שייכת לכולנו", הוסיפה. "הוא היה בטוח בדעותיו. לא היו לו ספקות."
נדיה אמרה שטבח חמאס ב־7 באוקטובר היווה שינוי משמעותי באופן שבו ישראלים רבים רואים את שאלות הריבונות והביטחון. "אני חושבת שה־7 באוקטובר היה טריגר מרכזי עבור אנשים רבים שהבינו שהמאבק כאן הוא על ריבונות", היא אמרה. לדבריה, הטבח המחיש את הצורך בשליטה ישראלית בשטח החיוני לביטחונה של המדינה.
יהודית אמרה שארי הבין את המציאות במזרח התיכון ודחה את מה שהיא תיארה כהנחות לא מציאותיות בנוגע לאויבי ישראל. "הוא הבין והכיר היטב את המנטליות של האויב", היא אמרה. "הוא לא חי בתוך הקונספט שאנחנו צריכים ויתורים למען השלום ושאנחנו צריכים להיכנע. הוא ידע שאנחנו צריכים להילחם."
היא אמרה שקיים ביטוי השואל האם היהודים יצטרכו תמיד לחיות "על חרבם". "התשובה שלמדנו מארי היא 'כן'", היא אמרה. "אנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים להילחם."
עלייה ועתידה של ישראל
שתי הנשים קשרו את הריבונות למטרה נוספת שארי קידם מאוד: העלייה.
נדיה ויהודית קראו לתוכנית לאומית שאפתנית לעידוד יהודים בחו"ל לשוב הביתה, ואמרו ששליחים ישראלים המשרתים בחו"ל צריכים להשתמש ב"מילת ה־A'": עלייה -ALIYA
שתיהן טענו כי הרחבת הבנייה והחלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון ייצרו קהילות חדשות, ימשכו השקעות ויהפכו את העלייה לאפשרית יותר.
עוז וגאו"ן: להפוך טרגדיה לעשייה
עבור נדיה ויהודית, עוז וגאו"ן מייצג את אמונתן שיש להשיב לטרגדיה באמצעות עשייה. הן הקימו את שמורת הטבע בגוש עציון בשנת 2014, בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים הישראלים – אייל יפרח, גיל־עד שער ונפתלי פרנקל – סמוך לצומת גוש עציון.
בלילה שבו התגלו גופותיהם התקשרה יהודית לנדיה. "היינו חייבות לתת תשובה ציונית", נזכרות נדיה ויהודית. "היינו חייבות להראות לעולם שאם הם חושבים שבכך שהם הורגים יהודים אנחנו נעזוב את הארץ שלנו – הם טועים." התשובה שלהן לא הייתה נסיגה או ייאוש.
הן גייסו תומכים, ובשיתוף המועצה האזורית גוש עציון הפכו שטח יער מוזנח לעוז וגאו"ן – שמורת טבע ומרכז חינוכי־ציוני המוקדש לחיזוק הקשר היהודי לארץ. "ארי היה איתנו מהיום הראשון", אמרו יהודית ונדיה. "הוא תמיד התלהב, תמיד היה מלא התלהבות ואנרגיה."
לאחר רציחתו של ארי בשנת 2018 הקימו לזכרו, בסיוע קרן צ'רנה מוסקוביץ', מצפה הצופה לעבר ירושלים וחברון – שני מקומות שהיו משמעותיים במיוחד עבורו.
כיום יכולים המבקרים בעוז וגאו"ן לראות את מצפה ארי פולד, כתזכורת למחויבותו לישראל.
דור של ארי פולדים
עבור יהודית, מקור האופטימיות הגדול ביותר הוא הדור הצעיר שגדל ביהודה ושומרון. "יש כאן דור מדהים שגדל – בחוות [החקלאיות] ובאמצעות השירות שלהם בצבא. הם כל כך מחוברים לארץ ישראל. זה דור אחר." הצעירים הישראלים הללו נותנים לה ביטחון שאירועי גוש קטיף לא יחזרו על עצמם. "הם לעולם לא יוותרו", היא אמרה.
נדיה אמרה שהדור הזה מייצג את המשך הערכים של ארי. "יש כאן אלפי ארי פולדים", היא אמרה.
עבור שתי הנשים, אות אריה ציון אינו סיום, אלא הזדמנות נוספת להמשיך את השליחות שארי גילם: חיזוק הזהות היהודית, הגנה על ישראל והבטחת הקשר הנצחי בין העם היהודי לארץ ישראל. מעטים ראויים יותר לתואר "לביאות ציון" מאשר נדיה מטר ויהודית קצובר – שתי נשים שהקדישו את חייהן לא רק לדבר על ציונות, אלא לחיות אותה. נדיה ויהודית סייעו להעביר את הריבונות מהשוליים אל לב השיח הלאומי בישראל.