במאמרו מפריך עורך 'מקור ראשון', חגי סגל, את איום הדמוגרפיה, מציג נתונים היסטוריים וקובע: יהודה ושומרון הם פתרון דמוגרפי ולא להיפך.
מאמרו זה של חגי סגל, עורך 'מקור ראשון' פורסם בעיתונו במסגרת גיליון סיכום שנת תשע"ז:
תשע"ז תיזכר, כנראה, כשנת דעיכתו של רעיון שתי המדינות. בבית הלבן התיישב נשיא שנמנע בעקביות מלאזכר אותו, בירושלים מכהן ראש ממשלה שהפסיק לדבר עליו, ובין הירדן לים התמעט מאוד ציבור המאמינים בהיתכנותו. אירועי היובל למלחמת ששת הימים המחישו גם לשמאל שהשליטה הישראלית ביו"ש אינה הרפתקה חולפת, כפי שנטה לחשוב עד לפני שנים אחדות. את דיבורי האף־על־פי שיתמהמה בוא יבוא החליפו השנה קינות על מדינה דו־לאומית שאו־טו־טו עומדת להתהוות. הבעיה הדמוגרפית העתיקה הפכה, לכאורה, מאיום ערטילאי לאסון עכשווי. האם תמנו לגווע? היה אפשר אחרת?
כבר ביום שחרור ירושלים התפנו היהודים לעסוק בבעיה הדמוגרפית. "כמה תושבים לא־יהודים ניתוספו עתה למדינה?", נשאל שר הביטחון משה דיין במסיבת עיתונאים חגיגית, שעות אחדות אחרי תקיעות השופר בכותל. "נספור אותם", הוא גיחך.
כמאה יום אחר־כך עמד דיין בדיבורו. הוא ספר אותם. תיק ארכיון שנחשף לאחרונה מכיל תיאור פרטני של מפקד האוכלוסין הראשון והאחרון שביצעה ישראל בשטחים שתפסה במלחמה, בהשתתפות 2,500 פוקדים ישראלים דוברי ערבית: "ביום אחד, שבו הוטל עוצר, הלכו הפוקדים מבית לבית ופקדו את כל האנשים שאותם מצאו בפועל, רשמו בשאלון פרטים יסודיים על אודותם ומסרו לראש המשפחה תלוש כאישור על הכללת המשפחה במפקד". העיתון 'דבר' דיווח למחרת ש"בכל היישובים נתקבלו הפוקדים בסבר פנים יפות והוצע להם כיבוד".
בתחילת אוקטובר פורסמו התוצאות. ביהודה ובשומרון נפקדו כמעט 600 אלף נפש, מספר קטן ב־130 אלף מתוצאות המפקד הירדני ב־1961. "מסתבר כי הייתה תנועה חזקה של יציאה לגדה המזרחית ולארצות אחרות", נכתב בדו"ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ברצועת עזה נמנו קרוב ל־400 אלף תושבים, בגולן כ־6,000 בלבד ובסיני כולה 33 אלף. שורת הסיכום התחתונה נקבה במספר של מיליון ערבים, כרבע מיליון פחות מהאומדן המוקדם. לדמוגרפים היהודים יש נטייה מסורתית להפריז בעוצמתה של הבעיה הדמוגרפית.
בתום מלחמת ששת הימים עמדו יחסי הכוחות הדמוגרפיים בארץ ישראל השלמה על 38:62 לטובת היהודים (30:70 לטובתנו אם לא לוקחים בחשבון את רצועת עזה). לטענת מומחים בכירים, כמו ארנון סופר וסרג'יו דה לה פרגולה, היחס הזה הצטמצם בינתיים דרמטית והערבים עומדים לעקוף אותנו בכל רגע. לעומתם טוענת חבורת יורם אטינגר שלמעשה אנחנו עדיין מובילים על הערבים בהפרש נאה מאוד – 34.5:65.5. כלומר: שני יהודים על כל ערבי בין הירדן לים, לא כולל עזה שממנה נפרדנו בינתיים.
מקור מוסמך במנהל האזרחי טען לאחרונה באוזניי שהמספרים האמיתיים קרובים יותר לממצאים של אסכולת סופר ולה פרגולה. גם ממצאי הסי־איי־אי דומים. הם מפרנסים את עמדת הנהגת השמאל, שמתעקשת עדיין לדבוק ברעיון שתי המדינות, כמו קשיש המתרפק על זיכרון אהבת נעוריו המוחמצת. בחוגי מרצ ואפילו בחוגי אבי גבאי ממשיכים להתגעגע לקווי 67' ולהטיף להחייאתם. לטענתם, רק בתוך ישראל הקטנה נוכל להבטיח את קיומה של המדינה היהודית הטהורה. זו תהיה מדינה נטולת הר הבית, עם חיי מסחר שוקקים בשבת, מופעי עירום בפסטיבלי ישראל ומוסד נישואין מתפורר, אבל העיקר בלי פלסטינים. טוהר הגזע היהודי יישמר.
כאילו יישמר. קריאת הקרב השמאלנית "להיפרד מהפלסטינים" הייתה ונשארה משאלת לב חסרת היתכנות. מעולם לא יכולנו להיפרד מהפלסטינים בהסדר מדיני, בעיקר בגללם, ובכל מקרה אין אפשרות להפרדה אתנית בינינו לבינם, אנחנו כאן והם שם. הם תמיד יהיו גם כאן וגם שם.
במרשם האזרחים של ישראל הקטנה רשומים היום 1.8 מיליון ערבים. הם לא יסופחו למדינה הפלסטינית, הם יישארו בצד שלנו, והם לא יישארו לבד. ערביי יו"ש, שמהם אנו כה משתוקקים להתפטר, יזלגו הנה בהמוניהם. הגדר לא תמנע מהם לזלוג. בין השאר הם יוכלו לחדור לתחומי הקו הירוק דרך המעבר החופשי בין ירושלים היהודית לירושלים הערבית. מנהיגי השמאל מצהירים תמיד שירושלים תחולק מדינית, לא פיזית, כך שהפלסטינים יוכלו לנהור דרכה בהמוניהם לשפלת החוף.
בשמאל גם מבטיחים שישראל הקטנה תהיה מדינה משגשגת, ומכאן נגזר שהיא תהיה אבן שואבת להגירה בלתי חוקית. פליטי 48' ממחנות הפליטים במדינות ערב ינצלו את זכותם להיקלט במדינה הפלסטינית ביו"ש, ורבים מהם ידלגו ממנה אל ישראל הקטנה. במסגרת הסדרי הקבע תהיה ישראל מחויבת להתקין פרוזדור יבשתי בין יו"ש לעזה, ובתוך זמן קצר הוא יהפוך לשער כניסה פלסטיני רחב ידיים לישראל. אירופה לא מצליחה להדוף את ההגירה ההמונית מסוריה, ואנחנו לא נצליח לבלום את ההגירה הפלסטינית דרך הפרוזדור. הבעיה הדמוגרפית תרדוף אחרינו אל תוך גבולות 49'. פלסטין העצמאית לא תשחרר אותנו מהפלסטינים, כמו שההתנתקות לא פטרה אותנו מצרות עזה. "גם אם יהיו שתי מדינות", הודה לאחרונה א"ב יהושע, "הן תהיינה קשורות זו בזו. בית לבית ייגע, שדה לשדה יישק" (ידיעות אחרונות, 7.6.2017). בדיוק.
ארנון סופר, איש האקדמיה ששידל את אריאל שרון להתנתק מגוש קטיף בשם הבעיה הדמוגרפית, חיבר ערב ההתנתקות מסמך שבו הודה כי "ישנן בעיות שגם גדרות אינן יכולות לפתור" (ישראל דמוגרפיה, 2020־2004, עמ' 56). "הפלסטינים העניים, הרעבים, השהידים למיניהם, יוסיפו לטפס על הגדרות והחומות ונצטרך לעצור אותם", הוא צפה כבר אז.
לכאורה סופר יכול לטעון היום שבזכות ההתנתקות נפטרנו מערביי עזה, אבל הוא עצמו ועמיתיו ממשיכים להכליל את ערביי עזה במניין הפלסטינים שבין ישראל לירדן, ומוכיחים בכך שגדרות ונסיגות אינן פותרות בעיה דמוגרפית. לכל היותר הן מדחיקות אותה. בסופו של יום הבעיה תיפתר כנראה בדרך שבה פתרו אותה אבותינו – אופטימיות ועבודה קשה. הם נאחזו בארץ כשהיהודים היו עדיין מיעוט מבוטל בה, והכשירו את התנאים לקיבוץ גלויות גדול באחד הימים. העלייה הגדולה שאכן התרחשה לאחר הקמת המדינה הדגימה את ניצחון הציונות על מדעי הדמוגרפיה. למען האמת, גם העזיבה הערבית הגדולה בתש"ח. הן היו מנוגדות ב־180 מעלות לתרחישים הסטטיסטיים הדיכאוניים. בזכותן נדחה שוב ושוב מימוש הסיוט של המדינה הדו־לאומית.
בימינו כבר אין עלייה גדולה, אבל יש עלייה סנסציונית בפריון של האם היהודייה וצניחה בפריון הפלסטיני. הרוב היהודי נשמר לעת עתה, שנים רבות לאחר תפוגת תחזיות שחיקתו. יש יסוד לאופטימיות. אם נתמסר לפחדים ונחלק את הארץ, נתקשה לקלוט בין נהריה לאשקלון את מיליוני יהודי הגולה שאולי בכל זאת יגיעו הנה ביום מן הימים. כבר היום צפוף מאוד ברצועת החוף. מלאי הקרקע הפנוי נמצא בעיקר ביו"ש. הוא לא בעיה דמוגרפית, הוא הפתרון.