אילו תשעה באב היה מתקיים היום בבית משפט – את מי היינו מושיבים על ספסל הנאשמים?
אילו תשעה באב היה מתקיים היום בבית משפט – את מי היינו מושיבים על ספסל הנאשמים?
את הרומאים? זו התשובה הקלה.
אבל תשעה באב איננו רק יום זיכרון. הוא יום של חשבון נפש לאומי. אם החורבן הוא אובדן הריבונות, עלינו לשאול האם באמת תיקנו אותו, או שמא הוא עדיין חי בתוכנו גם בדור שזכה לשוב לארצו.
חורבן איננו רק הרס של אבנים. חורבן הוא אובדן הריבונות.
זכינו לשוב לארץ ישראל. הקמנו מדינה חזקה, קיבצנו גלויות, בנינו ערים, יישובים וחוות והפרחנו את השממה. אבל ההיסטוריה היהודית מעולם לא חלמה רק על חיים בארץ. היא חלמה על ריבונות בארץ.
וכאן מתחילה הטרגדיה של דורנו.
אנחנו ממשיכים לדבר על הסכנה שמא תקום כאן מדינה פלשתינית, אך מסרבים לראות את המציאות. בתוך לב ארץ ישראל פועלת למעשה מדינה פלשתינית עם כל המאפיינים המדינתיים. יש לה מוסדות שלטון, מנגנוני ביטחון, מערכת משפט, מערכת חינוך, קשרי חוץ ודגל. היא פועלת בזירה הבין־לאומית, מחנכת לשנאת ישראל ופועלת לשלול את זכותו של העם היהודי על ארצו.
אם כך, מדוע אנחנו ממשיכים לומר שהמדינה הפלשתינית היא איום עתידי? אין עוד מדינה בעולם שהייתה משלימה עם קיומה של מדינה עוינת הפועלת בלב ארצה נגדה.
אבל אנחנו התרגלנו למציאות הזאת.
כאילו לא די בכך, המדינה הפלשתינית ממשיכה לקבוע עובדות בשטח: היא בונה בשטחי C, מקיפה יישובים יהודיים, ומקדמת גם בנייה לגובה כחלק מהמאבק על השליטה במרחב ועל יצירת רצף טריטוריאלי.
הגרוע מכל הוא שלא כפו את המציאות הזאת עלינו. אנחנו יצרנו אותה. הסכמי אוסלו לא היו רק טעות ביטחונית. הם העניקו לגיטימציה לרעיון שיש לעם אחר זכות לאומית בלב מולדתנו. מאז העולם אינו צריך להמציא את השקר – הוא נשען גם על החלטות שקיבלנו.
אבל ארץ ישראל איננה לחלוקה. היא הארץ שהובטחה לאברהם אבינו: "לך אתן את הארץ הזאת."
בפרשת מסעי נאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה." הרמב"ן מסביר שהמצווה היא "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות."
זו איננה רק מצוות התיישבות. זו מצוות ריבונות מדינית.
גם במחנה הלאומי עלינו לערוך חשבון נפש. לעיתים אנו מאמינים שעוד יישוב, עוד חווה ועוד שכונה ימנעו את המדינה הפלשתינית. ההתיישבות היא מפעל ציוני אדיר ותנאי הכרחי, אך היא איננה תחליף לריבונות. בלי ריבונות, ההתיישבות נשארת חשופה והפיכה.
לכן היעד איננו עוד כביש או עוד שכונה. היעד הוא אחד: ריבונות ישראלית מלאה על יהודה, שומרון, בקעת הירדן ועזה ופירוק טוטאלי של הרשות (המדינה) הפלשתינית. ריבונות היא הכרזה רשמית ע"י ממשלת ישראל: זוהי ארצנו, ואנחנו הריבון היחיד בה.
תשעה באב הוא גם יום של כתב אישום.
לא נגד נבוכדנצר. לא נגד טיטוס. לא נגד הרומאים.הם כבר שייכים להיסטוריה.
כתב האישום של תשעה באב מופנה אלינו – ובעיקר אל ממשלות ישראל לדורותיהן.
במשך עשרות שנים הן בחרו לנהל את הסכסוך במקום להכריע אותו, והשלימו עם קיומה של מדינה עוינת בלב ארץ ישראל.
זו איננה גזירת גורל. זו מדיניות. ועל מדיניות נושאים באחריות.
די להסס. די לדחות. הגיע הזמן להכריע.
דור הגלות חלם לשוב לארץ.
דור תש"ח הקים את המדינה.
דור תשכ"ז שחרר את מרחבי ארצנו.
דורנו ייזכר על פי שאלה אחת: האם היה לו האומץ להשלים את הריבונות.
כאשר איבדנו את הריבונות – חרב בית המקדש.
כאשר נשלים את הריבונות – נוכל לבנותו.
אם לא נעשה זאת, תשעה באב ימשיך להיות לא רק יום זיכרון לחורבן העבר, אלא גם כתב אישום על ההחמצה של דורנו.
ואם נעשה זאת, אולי נזכה להיות הדור האחרון המתאבל על החורבן, והדור הראשון הזוכה לראות את תיקונו השלם – בריבונות מלאה על ארץ ישראל, בריבונות על הר הבית, בבניין בית המקדש ובהופעת אורו של עם ישראל לעולם כולו.