ההתיישבות לבדה אינה מבטיחה את עתיד הארץ. בלי הכרעה מדינית גם הישגי ההתיישבות עלולים להיות הפיכים.
אמרנו שוב ושוב: אם מדינת ישראל אינה מעזה להחיל את ריבונותה ביהודה ושומרון, אל נתפלא כאשר ריבונותה ומשילותה מתערערות גם בנגב, בגליל, בלוד, ביפו ובעכו.
ריבונות אינה רק שליטה בשטח. ריבונות היא הצהרה ברורה של מדינה: זו ארצנו, אנחנו בעלי הבית, ואנחנו נושאים באחריות לעתידה.
ההיסוס של מדינת ישראל להחיל ריבונות ביהודה ושומרון אינו נשאר מעבר לקו הירוק. הוא מקרין על המדינה כולה. כאשר מדינה מגמגמת בשאלת בעלותה על חבלי מולדתה, היא משדרת חולשה וחוסר ביטחון בצדקת דרכה. ההיסוס הזה מעודד את מי שמבקשים לערער על ריבונותה גם בתחומי הקו הירוק, ומחזק דרישות לאוטונומיה בגליל ובנגב. (ראו ראיון של מנסור עבאס, יו"ר רע"ם, עם ג'קי חורי ברדיו א-שמס 11-8-2026 בו הוא דורש אוטונומיה ערבית על הקרקע ואטונומיה תרבותית)
הגמגום הזה אינו נעצר בגבולות המדינה. הוא מהדהד גם בזירה הבינלאומית. כאשר ישראל נמנעת מהכרעה מדינית ביהודה ושומרון, היא מותירה ואקום מדיני, שאליו נכנסים גורמים בינלאומיים המקדמים הכרה במדינה פלשתינית. היעדר הכרעה ישראלית מחזק את הדרישה הבינלאומית למדינה פלשתינית. ואקום מדיני אינו נשאר ריק. אם אנחנו לא מכריעים על עתיד הארץ, אחרים מבקשים להכריע במקומנו.
תוצאות הבחירות לכנסת צריכות להדליק נורה אדומה. התחזקות הייצוג של המפלגות הערביות השוללות את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לכדי 19 מנדטים מבטאת התעוררות פוליטית המחייבת אותנו לבחון את משמעותה הלאומית. ככל שמדינת ישראל מהססת להכריע בשאלת הריבונות, כך מתחזק הביטחון העצמי של הערבים המבקשים לקדם שאיפות לאומיות נפרדות.
וכאן עלינו לומר גם דבר על עצמנו. אנחנו בתנועת הריבונות חייבים להודות שגם אנחנו עדין לא הצלחנו מספיק להנחיל את חשיבותה המכרעת של החלת הריבונות, לא בקרב מקבלי ההחלטות ואף לא בקרב חלק מחברינו המתיישבים.
שנים ששולטת בהתיישבות הקונספציה שהתלם האחרון הוא שיקבע את הגבול. ככל שנחרוש, נבנה, ניטע ונקים עוד יישובים וחוות, כך נבטיח את עתיד הארץ.
המציאות כבר הוכיחה שהקונספציה הזאת אינה נכונה. ראינו יישובים פורחים שנעקרו, בתים שנהרסו וחבלי ארץ שנמסרו למרות עשרות שנות התיישבות.
לא די בתלם האחרון. לא די בריבונות דה פקטו. צריך גם הכרעה מדינית – החלת ריבונות דה יורה.
ולצערנו, גם הממשלה הזאת הייתה שבויה באותה קונספציה. היא קידמה הישגים חשובים בהתיישבות: הקמת יישובים וחוות, הסדרת מאחזים, בנייה, כבישים ותשתיות, ואף צעדים משמעותיים בתחום הסמכויות האזרחיות והקרקעות. על כל אלה מגיעה לה הערכה. אבל דווקא ממשלה זו, שנהנתה מתמיכה רחבה בריבונות בכנסת, הייתה יכולה לעשות את הצעד ההיסטורי המכריע – להחיל ריבונות ישראלית על יהודה ושומרון וכן, גם על עזה.
במקום להפוך את ההישגים בשטח להכרעה מדינית, היא הסתפקה בהרחבת ההתיישבות. בכך החמיצה הזדמנות היסטורית.
החשש מההתמודדות עם מעמדה של האוכלוסייה הערבית שיתק את הפוליטיקאים. הם חששו מהאחריות, מההשלכות המדיניות ומהשאלות הדמוגרפיות. אלא שההימנעות מהכרעה לא פתרה אף אחת מהבעיות. וכך נותרנו עם אותה אוכלוסייה ערבית, עם אותן שאלות ועם אותם אתגרים – אבל בלי ריבונות.
ממשלות מתחלפות, הסכמים משתנים, וגם הישגים בשטח עלולים להתבטל. ריבונות הייתה מעניקה להם עוגן מדיני ומשפטי חזק לאין שיעור.
המאבק על הריבונות ביהודה ושומרון ועזה אינו מאבק מקומי של המתיישבים. הוא מאבק על דמותה, זהותה וביטחונה של מדינת ישראל כולה. מי שאינו מבין את הקשר בין חברון לבאר שבע, בין שכם לנצרת ובין הריבונות ביהודה ושומרון למשילות בגליל ובנגב, מחמיץ את התמונה הלאומית השלמה.
ומה הלאה? כאן מתחיל התיקון. תודעה ריבונית אינה צומחת מאליה. היא נבנית באמצעות חינוך שורשי, לימוד מעמיק של התנ״ך, ההיסטוריה של עם ישראל, זהותו, מורשתו ומסורתו. עלינו לגדל דור המכיר את שורשיו, יודע מניין בא ולאן הוא הולך, מבין את זכותו על ארצו ואינו חושש לממש אותה. החינוך לתודעת ריבונות חייב להגיע לבתי הספר, לתנועות הנוער, למכינות, לישיבות, לאקדמיה ולשיח הציבורי כולו.
כי בלי זהות לאומית איתנה אין תודעה ריבונית, ובלי תודעה ריבונית גם התלם האחרון לא יבטיח את עתידנו בארץ.
פיספסנו הזדמנות היסטורית. תנועת הריבונות תמשיך בכל הכח עד להחלת הריבונות על כל מרחבי ארצנו.