זכותנו על הארץ הזאת אינה מתחילה בהחלטה של האו״ם ואינה תלויה באישורו של העולם.
7.10 – מחשבים מסלול מחדש
ריבונות היא החלטה מדינית: החלטה להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על חבלי מולדתה, מתוך הכרה עמוקה שזו ארצנו, ארץ אבותינו, הארץ שהובטחה לעם ישראל על ידי הקב"ה. כאן שורשינו, כאן ההיסטוריה שלנו וכאן נבנה עתידנו.
זכותנו על הארץ הזאת אינה מתחילה בהחלטה של האו״ם ואינה תלויה באישורו של העולם. היא נובעת מהקשר ההיסטורי והלאומי העמוק שבין עם ישראל לארצו. כדי לממש זכות זו גם במישור המדיני והמשפטי, נדרשים חזון, תודעה ריבונית ואומץ להכריע.
שנים רבות מדי אנו חיים במצב של טרום הכרעה וממשיכים עם הסכמי אוסלו. אמנם בונים, מתיישבים, סוללים כבישים, מפתחים יישובים ומחזקים את אחיזתנו בארץ, אבל נמנעים מהצעד המתבקש: ביטול הסכמי אוסלו והכרזה ברורה שיהודה, שומרון וחבל עזה הם חלק בלתי נפרד ממולדתנו.
אנחנו מהססים לעגן את מעמדנו המדיני והמשפטי. אנו משקיעים בהתיישבות, אך משאירים פתוחה את השאלה אם השטח הזה יהיה חלק ממדינת ישראל גם בעתיד. ההיסוס הזה אינו רק מדיני. הוא גם תודעתי. כל עוד ישראל אינה מכריעה, היא משדרת שהיא עצמה אינה בטוחה בצדקת דרכה ובזכותה לעגן את אחיזתה בארץ בהחלטה מדינית מחייבת.
העולם התנגד ומתנגד
כדאי לחזור לרגע אל שנת תש״ח. האם העולם כולו עמד לצידנו כאשר הכרזנו על הקמת המדינה? בוודאי שלא. אמנם החלטת החלוקה זכתה לרוב בעצרת האו״ם, אך היא לא הבטיחה את גבולות המדינה היהודית, את ביטחונה או את מימושה ללא מלחמה. מדינות ערב התנגדו לעצם הקמתה של מדינה יהודית, והנהגת היישוב ידעה שהכרזת העצמאות תביא למלחמה קשה.
גם אז נשמעו אזהרות מפני המחיר המדיני והביטחוני. גם אז המציאות הייתה מורכבת ומלאת סכנות. ובן־גוריון הכריע.
הוא לא הכריז על המדינה משום שכל התנאים הבשילו, משום שהעולם הסכים לכל פרט או משום שכל הקשיים נפתרו. הוא הבין שיש רגעים בהיסטוריה שבהם מנהיגות נדרשת לקבל החלטה ולעצב את המציאות, ולא להמתין עד שהמציאות תעניק לה רשות.
זהו הלקח מתש״ח: לא להמתין למציאות מושלמת, אלא להגדיר יעד לאומי ולפעול להגשמתו. זהו גם האומץ הנדרש כיום - לקבל החלטה מדינית.
הגולן כדוגמה נוספת
בשנת 1981 החילה ישראל את חוקיה, שיפוטה ומִנהלה על רמת הגולן. העולם התנגד ומועצת הביטחון של האו״ם קבעה בהחלטה 497 כי המהלך חסר תוקף משפטי בינלאומי. למרות זאת ישראל לא ביטלה את החלטתה. בשנת 2019 הכירה ארצות הברית בריבונות ישראל על הגולן.
אין פירוש הדבר שההתנגדות הבינלאומית נעלמה, או שהמציאות ביהודה ושומרון זהה לזו שברמת הגולן. אך המקרה שוב ממחיש שהחלטה מדינית אינה חייבת להמתין להסכמה בינלאומית מוקדמת.
הכרעה ריבונית אינה מבטיחה שהעולם יקבל מיד את עמדת ישראל. היא כן מבהירה שישראל יודעת מהו יעדה ואינה משאירה את עתידה פתוח ללא גבול.
מעמד הערבים אינו תירוץ
אחת הטענות המרכזיות נגד החלת ריבונות ביהודה ושומרון היא שאלת מעמד האוכלוסייה הערבית. זו אכן שאלה רצינית המחייבת תשובות רציניות. אבל היא אינה יכולה להפוך לתירוץ להימנעות נצחית מהכרעה.
כאשר התחדשה ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, היהודים היו מיעוט באוכלוסיית הארץ (ב-1882, תחילת העליות, היו כ-24,000 יהודים ומולם כ-440,000 ערבים). גם ערב הקמת המדינה ניצבה התנועה הציונית מול מציאות דמוגרפית, לאומית וביטחונית מורכבת. (650,000 יהודים מול 1.3 מיליון ערבים). ואף על פי כן, היא לא ויתרה על חזון המדינה היהודית.
העם היהודי פעל לעלייה, להתיישבות, לרכישת קרקעות, להקמת מוסדות לאומיים ולבניית התשתית למדינה. העם היהודי לא המתין ליום שבו כל האתגרים ייעלמו מאליהם.
שאלת מעמדם וזכויותיהם של הערבים מחייבת תוכנית סדורה, אחראית וישימה, שתיתן מענה להיבטים הביטחוניים ומבוססת על הצעתו של הנשיא טראמפ להגירת ערביי עזה. אבל יש הבדל עצום בין הכרה במורכבות לבין כניעה לה. הציונות לא המתינה להיעלמות הקשיים כדי להגשים את חזונה. היא פעלה כדי להתמודד עמם.
המירוץ בעיצומו – ריבונות או פלשתין?
מאז מלחמת ששת הימים אנו מצויים במצב ביניים מתמשך. ישראל שולטת בחלקים נרחבים מיהודה ושומרון, אך לא החילה עליהם את ריבונותה. במשך עשרות שנים התרגלנו לדבר על הסדר עתידי, משא ומתן עתידי ותנאים שיבשילו בעתיד.
ובינתיים, הזמן אינו עומד מלכת. הרשות הפלסטינית קובעת עובדות בשטח ע"י בנייה מאסיבית, רישום והסדרת קרקעות ופועלת בזירה הבינלאומית לקידום הכרה במדינה פלשתינית (157 מדינות מתוך 193 מדינות חברות באו"ם הכירו בה כמדינה). ישראל ממשיכה לבסס את אחיזתה, אך נמנעת מלתת לה ביטוי ריבוני מלא.
כך נוצר מצב בלתי נסבל: אנחנו בונים ופועלים בשטח, אך משאירים את שאלת עתידנו פתוחה, בעוד אויבינו פועלים לקדם הכרעה מדינית משלהם. ההימנעות מהכרעה אינה משדרת ניטרליות. היא משדרת חולשה וגמגום.
ריבונות היא השכפ"ץ של ההתיישבות
ההתיישבות היא מפעל ציוני אדיר. כל בית, יישוב, חווה וכביש מעמיקים את אחיזתנו בארץ. אבל ההתיישבות לבדה אינה מבטיחה את עתידה.
בסיני, בגוש קטיף ובצפון השומרון ראינו כיצד יישובים שנבנו בעמל, במסירות ובאמונה נעקרו בעקבות החלטות מדיניות. אלפי בתים ומפעל חיים שלם לא מנעו את הפינוי כאשר התקבלה החלטה לעקור אותם.
זו אינה רק אזהרה מן העבר. כל עוד לא הוחלה ריבונות, גם מפעל ההתיישבות המפואר ביותר נותר חשוף לשינויי מדיניות. ממשלה עתידית עלולה לקבל החלטות שיהפכו את הישגי ההתיישבות על פיהם. מה שנבנה במשך עשרות שנים עלול להפוך, שוב, קלף למשא ומתן או לפינוי. משום כך יש לעגן את האחיזה בארץ במסגרת המדינית והמשפטית של ישראל, ולהפוך את עקירת ההתיישבות ואת מסירת השטח למהלך קשה הרבה יותר מבחינה משפטית ופוליטית.
חוק־יסוד משאל עם קובע כי החלטה להוציא שטח מתחולת החוק, השיפוט והמינהל של ישראל מחייבת אישור במשאל עם, אלא אם אושרה ברוב של 80 חברי כנסת. לעומת זאת, ביהודה ושומרון, כל עוד לא הוחלה הריבונות, ההגנה החוקתית המיוחדת הזאת אינה חלה מכוח חוק־יסוד זה. כך, כפי שלמדנו בכאב מגוש קטיף ומצפון השומרון, החלטה מדינית שנתמכה ברוב רגיל בכנסת (59!) הביאה לעקירת יישובים שלמים.
זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהריבונות היא השכפ״ץ של ההתיישבות. לכן השאלה אינה אם ההתיישבות חשובה. היא חשובה מאין כמוה. השאלה היא אם אנו מוכנים להסתפק בהישג שאותו ניתן להפוך, או לעבור לשלב הבא בציונות: החלת ריבונות.
הריבונות תביא את המיליון
הטענה שעלינו להמתין עם החלת הריבונות עד שמיליון יהודים יחיו ביהודה ושומרון הופכת את סדר הדברים. החלת ריבונות תסייע לקידום תכנון לאומי של בניית ערים וישובים, השקעות בתשתיות, כבישים, תחבורה, אזורי תעשייה, מוסדות חינוך, ביטחון למשקיעים שיאפשרו את התרחבות ההתיישבות ואיכלוס האזור במיליוני יהודים.
אין צורך להמתין למיליון יהודים כדי להחיל ריבונות. הריבונות עצמה תביא אותם.
אסור לאפשר לבירוקרטיה לבלום הכרעה לאומית
כמעט שישים שנה חלפו מאז מלחמת ששת הימים, ועדיין יהודה ושומרון אינם כלולים במלואם במסגרת התכנון הלאומי של מדינת ישראל. כל מי שמסתכל על מפת תוכנית מתאר ארצית 35 רואה שיהודה ושומרון וחבל עזה אינם כלולים במסגרת התכנון של מדינת ישראל. אי אפשר להמשיך לתכנן את עתידה של מדינת ישראל כאילו חבלי מולדת אלה אינם חלק ממנה. יש לשלב את יהודה ושומרון וחבל עזה בתכנון הלאומי הכולל, ולהחיל עליהם את מערכת התכנון הישראלית כחלק בלתי נפרד מההכרעה הריבונית.
יש החוששים כי מהלך כזה יביא עמו בירוקרטיה, עיכובים והליכי אישור ממושכים, כפי שקורה בתחומי המדינה האחרים. אולם אם החלת מערכת התכנון הישראלית יוצרת קשיים בירוקרטיים, יש לטפל בהם באמצעות רפורמות מתאימות, ייעול הליכים והסרת חסמים. אין שום היגיון בהותרת יהודה ושומרון ועזה מחוץ למסגרת התכנון הלאומי או בהימנעות מהכרעה מדינית רק משום שמערכת התכנון זקוקה לשיפור. לא משאירים חבלי מולדת מחוץ לתכנון הלאומי בגלל בירוקרטיה. מתקנים את הבירוקרטיה ומתקדמים להכרעה.
ריבונות - הקומה הבאה של הציונות
הציונות ידעה לעבור מהחלום אל המעשה, מן הגלות אל השיבה ומן ההתיישבות אל הקמת המדינה.
עתה נדרש המעבר הבא: מן האחיזה בארץ אל הכרזת הריבונות.
לא די בהצהרות תמיכה. לא די בהתנגדות למדינה פלשתינית. לא די בהחלטות סמליות או באמירה שיהודה ושומרון הם לב מולדתנו, אם איננו מוכנים לתת לאמירה הזאת ביטוי מדיני מחייב. נדרשת הנהגה שתאמר: איננו מסתפקים עוד בניהול המצב. אנו מבקשים לעצב את העתיד.
תנועת הריבונות הצליחה להעביר את רעיון הריבונות מן השוליים אל מרכז השיח הציבורי. כעת נדרש המעבר מתודעה להכרזה.
דרושה תנועה נפשית ארץ־ישראלית
כדי לחולל את המפנה הזה, אין די בחוק בכנסת. דרושה תנועה עמוקה יותר, תנועה נפשית ולאומית. עלינו להשתחרר מתודעת ההתגוננות, מהצורך המתמיד להסביר מדוע מותר לנו להיות כאן ומההרגל לבקש אישור מן העולם לכל צעד הנוגע לעתידנו.
המשמעות אינה התעלמות מהעולם, מהאתגרים הביטחוניים או מהמחירים האפשריים. מנהיגות אחראית חייבת להביא את כולם בחשבון. אבל יש הבדל בין שקילת המחיר לבין הפיכת הפחד מהמחיר למדיניות.
תנועה נפשית ריבונית מתחילה בידיעה ברורה מהו היעד הלאומי. היא נשענת על אמונה בצדקת הדרך ועל הכרה באחריותנו לעתיד הארץ.
מאז שבעה באוקטובר יש צמיחה של רוח חדשה בעם, תנועה עמוקה של התעוררות , של כמיהה לזהות יהודית ולאומית חזקה, לעצמאות אמיתית ולמימוש ריבונותנו בארצנו. את הרוח הזאת מרגישים באוויר - ועל כנפיה עלינו להעז ולהכריז על הריבונות.
בבחירות הקרובות, השאלה אינה מי מדבר על ריבונות, אלא מי מוכן להכריע ולממש אותה.
המאמר פורסם בגיליון 20 של ריבונות