נכבדים ערבים מבקשים (בשקט) ריבונות ישראלית

את ההתמודדות עם היעדר ריבונות והאפליה הקשה כלפי המתיישבים חווה יוחאי דמרי, ראש מועצת דרום הר חברון מדי יום ביומו. בראיון ל'ריבונות' הוא מספר על הכורח הקריטי בריבונות לצד שיחות עם שכניו הערבים שאומרים לו, אם כי בשקט מאימת הרש"פ, שגם הם, בינם לבין עצמם, רוצים לחיות תחת ריבונות ישראל.

"לא יכול להיות שתושבי יהודה ושומרון יהיו מופלים משאר תושבי המדינה", פותח דמרי. "בחובות הם שווי חובות לכל דבר ועניין, משלמים מיסים ועושים מילואים כמו כל אזרח, אבל כשמגיעים לזכויות שם אנחנו מופלים. לא יכול להיות שכראש מועצה אני צריך ללכת לממונה צבאי, קצין מטה במנהל האזרחי, כדי שיאשר לי תכניות בינוי כדי שאוכל לתכנן דיור ולעסוק באיכות חיים, איכות סביבה, חשמל ושאר הדברים שאנחנו מטפלים בהם".

כאשר הוא מסתכל ימינה ושמאלה אל השכנים שלצידם הוא ותושבי המועצה שלו חיים האפליה מקבלת פן נוסף וחשוב לא פחות: "האבסורד הגדול הוא שבתוך יהודה ושומרון חיים היום כ-1.8 מיליון ערבים שלא צריכים לשאול שאלות את אף אחד והם עושים מה שבראש שלהם בבנייה, ביוב, מים, כבישים וחשמל ללא הפרעה. הממשלה הפלשתינית מקבלת החלטות בלי להתחשב בכלום. הם לא שואלים את המדינה, את הצבא או את התושבים היהודים. מיליון ושמונה מאות אלף ערבים עושים מה שהם רוצים, בונים בכל מקום, סוללים כבישים בכל מקום בשטחי A ו-B. בנוסף בשטחי C יש כמאה ושמונים אלף ערבים שחיים יחד עם 450 אלף יהודים, ואותם 630 אלף אנשים צריכים לקבל את האישור מהריבון, שהוא לכאורה הצבא. זה דבר אנומאלי ואותו צריך לשנות. לכן הבקשה שלנו לריבונות מתחילה קודם כל ממסגרת הבסיסית של החיים שצריכה להיות שווה".

דמרי יפתיע אולי כמה אנשים בימין כשהוא מכריז "אני מתנגד להצעה שהתקבלה בליכוד להחלת ריבונות רק על שטח הישובים". לטעמו "זו תהיה בכייה לדורות", והוא מסביר: "זו ההזדמנות להחיל ריבונות על כל שטחי C. בשטחי A ו-B יש מדינה דה פקטו עם ממשלה חינוך משטרה עם 5000 חיילים וכו', למעט גבולות וצבא. כשזו הסיטואציה לפחות בואו נקבע את המצב וניקח את שטחי C ששם יש יהודים פי 3 מהערבים באזור הזה".

על דברים אלה, המהווים לטעמו של דמרי בסיס עקרוני, "נכון להוסיף את עניין האפליה של אזרחים. יש חוק אחד לאזרחים וחוק אחד לערבים, לא יכול להיות חוק אחד ליהודים מעברו האחד של הקו הדמיוני ליהודים בעברו האחר של הקו הזה, לא יכולה להיות פדרציה של מדינה בתוך מדינה. אנחנו כבר יותר מחמישים שנה מאז שחרור יהודה ושומרון והדבר הזה צריך להיות מתוקן".

הכיבוש משחית!

דמרי סבור שאת השינוי יש לחולל בהקדם האפשרי שכן "לא לעולם חוסן. אנחנו זוכרים את ממשל אובמה וצריך לנצל את ההזדמנות של ממשל טראמפ". בעיניו אין מקום לגישה לפיה ניתן להסתדר גם במציאות הדחוקה והמפלה הקיימת ובלבד שלא לעורר שדים מדיניים מרבצם. לטעמו מדובר בתפיסה גלותית שהוא עצמו אינו מוכן לקבל, "אני לא שם. צריך להתקדם ולשאוף למצב אופטימאלי של חיים יהודיים בארץ ישראל וריבונות היא בתוך העניין".

פקידות צבאית אולי נראית כלפי חוץ כמיישמת את אותה פונקציה של הפקידות המוניציפאלית מעברו האחר של הקו הירוק, אך בדמיון החיצוני, אומר דמרי, מסתיים הקשר. "החלק השונה הוא מהותי פי עשר, כי כאשר אני כפוף לממשל צבאי אין כאן שום דבר שמגיע מהחלטות דמוקרטיות. הכיבוש משחית! כיבוש זה החלטות מדיניות של פקודות צבא שיכולות לבוא משר ביטחון, ראש ממשלה או נשיא ארצות הברית וראינו כבר איך כאשר היו ראשי ממשלה או נשיאים אמריקאיים שלא אהבו את ההתיישבות סבלנו. לעומת זאת כשאנחנו חלק מהמדינה אנחנו לא תלויים בגחמות של אף אחד. יש חוקי תכנון ואנחנו עומדים בהם, ואם אני יכול לקדם תכנית לבניית 500 יחידות דיור אף אחד לא יגיד לי לא לקדם תכנית של 500 ולהסתפק ב-50. אני רוצה לקדם תכניות על פי הביקוש ואם הביקוש הוא 5000 יחידות אני רוצה לעשות זאת. אני רוצה תכנית מתאר ארצית לכבישים, אבל אין בכל יהודה ושומרון תכנית מתאר למים, ביוב, כבישים, חשמל, רכב וכו'. למה אני לא יכול להיות חלק ממדינת ישראל שיש לה תמ"א לכל דבר ודבר. אני רוצה להתחבר לכבישים או לקדם קווי מים כי האוכלוסייה היא כבר פי כמה וכמה מכפי שהיה בעבר ועדיין מחוברים עם צינור של 3 או 4 צול כשבכל המדינה מה שמוביל מים זה צינורות של 30, 40 או 50 צול. כאן אפילו לא שמעו על זה ואנחנו במשבר של מים וכך גם החשמל שנופל כל הזמן. למה אני צריך לחיות במדינת עולם שלישי? זו המציאות שלנו. ההבדל הוא לא בשאלת זהותו של הפקיד שמולי אלא בראייה הכוללת".

שטף הדיבור של דמרי, הנתונים והדוגמאות שהוא מציג בזו אחר זו מסגירים בקלות את המצוקה עימה הוא מתמודד בהיעדר ריבונות, והוא ממשיך: "המועצה שלנו נחשבת חלק מהנגב ויש משרד שמטפל בנגב, אבל המשרד הזה מוציא קול קורא שבו נאמר שרשות שאינה בתחום הריבוני של מדינת ישראל לא יוכל לגשת לאותו קול קורא. המשמעות היא שבגלל הכיבוש אני מופלה לרעה והשכן שלי במרחק של חמישה קילומטרים ממני יכול לגשת לקול קורא גם אם מצבו הסוציואקונומי טוב בהרבה ממני. זה לא משנה ששמונים אחוזים מהאוכלוסייה שלי גרה בנגב, עובדת בנגב, נוסעת ללימודים בנגב וכו'. כל זה לא משנה. אני מופלה, ולא הזכרתי את הקרנות שלא עוברות את הקו הירוק משום שזה לא חלק ממדינת ישראל".

מפגשים שקטים עם ראשי חמולות ונכבדי כפרים

עמדתו של דמרי הקורא להחלת ריבונות בשלב ראשון על שטחי C אינה מתעלמת כלל ועיקר מנוכחותם של ערביי האזור הזה ומעמדם. הוא דווקא מתאר את רובם כשכנים טובים שמכירים ביתרונותיה של הריבונות הישראלית. "יש לי איתם קשרים מצוינים. יש לי איתם קשרי מסחר ודיבור, כולל עם אנשי אקדמיה ורפואה ומסחר שם, כולל אנשי דת. אין לנו שום בעיה. אנחנו שכנים. מתוך השכנות הזו יוצאים רק דברים טובים. בסופו של יום מעניין את התושב הערבי מה שמעניין את התושב היהודי, הפרנסה, החיים, הבריאות וההשכלה, ובכל מקום שנוכל לקיים שיתופי פעולה נבצע אותם. את הטיפול באנשים הרעים - ולא משנה כמה אחוזים הם מכלל האוכלוסייה - יבצע הצבא, אם זה להרוג מחבלים, אם זה לבצע מעצרים, להרוס תשתיות חמאס או כל פעולה נדרשת אחרת. את כל אלה נבצע בלי להתבלבל, אבל מי שמושיט אליי את היד כדי לקיים חיי שכנות הדדיים שיטיבו עם האוכלוסייה שלי אושיט לו יד ממקום של שלום".

וכאן מוסיף דמרי ומגלה: "אצלי ישבו במשרד הרבה מאוד מהאוכלוסייה הערבית שאומרים לי שאין להם אמון בממשלה הפלשתינית ומעוניינים להיות תושבים גם ללא זכויות אזרחיות, לקבל מעמד כמו של תושבי מזרח ירושלים. הם אומרים לי 'אנחנו יודעים להעריך את מה שממשלת ישראל נותנת. אנחנו לא רוצים לבחור אלא רוצים את המקצועיות והאחריות שלכם. אתם לא מושחתים ולא לוקחים כספים לכיסים. אנחנו רואים איך אתם מפתחים את הישובים שלכם ואנחנו רוצים את זה'".

להערכתו של דמרי אמירות מסוג זה מייצגות את מרבית ערביי יהודה ושומרון, גם אם הם חוששים לומר זאת בקול רם. "יהיה מעניין לעשות סקר, אבל להבנתי רובם חושבים כך. הערבים שאני פוגש מגיעים מקבוצות שונות וממקומות וישובים שונים. מחר אפגוש ראש חמולה ואתמול פגשתי ראש כפר, והכול בשושו, מתחת לפני השטח, כי הרש"פ תעשה הכול כדי לתקוע מקלות בגלגלים אם היא תדע מזה".

"אנחנו צריכים להיות מוכנים ליום שאחרי אבו מאזן, ואופציית הריבונות ואיזו מועצה משותפת יהודית ערבית שתטפל בפן האזרחי המשותף של האוכלוסייה, צריכה להילקח בחשבון. אנחנו נהנים מאותו חשמל, חיים מאותו אוויר ומאותה מערכת מים, מובילים את אותו ביוב, וסביב הדבר הזה ראוי לקיים שולחנות עגולים. זה צריך להיות החידוש ביום שאחרי אבו מאזן ואת זה אני עושה בשקט כבר היום".

בפעילותו הציבורית פוגש דמרי לא מעט אנשי שמאל, עיתונאים ומעצבי דעת קהל. כשהוא מספר להם על הדו קיום שהוא מיישם בפועל עם שכניו הערבים "הם פוקחים עיניים ולא מאמינים למה שהם שומעים. אני מספר על דו קיום אמיתי בין שכנים אבל האסימון לא נפל אצלם. הוא עוד ייפול. הם הרי לא מאמינים באמת בדו קיום".