הכרה ישראלית חלילה בריבונות על חלק מיו"ש תהווה תקדים מדיני מסוכן. ריבונותנו על יו"ש מעוגנת היטב בחוק הבינלאומי.
ישראל חוגגת ומציינת את יום החלטת החלוקה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, החג המוכר אצלנו כ"כ"ט בנובמבר". אלא שהחלטת החלוקה האמתית, המשמעותית וזו שמעניקה לישראל את הלגיטימציה המשפטית למשול בירושלים כמו גם ביהודה ושומרון, התקבלה 27 שנים קודם לכן, באפריל 1920 בעיר סן-רמו שבאיטליה, בסיכומה של ועידה של בנות הברית לאחר מלחמת העולם הראשונה.
ההחלטה חילקה את שטחיה העצומים של האימפריה העותמאנית המובסת והמפורקת, שהיתה הריבון החוקי האחרון בשטח (טורקיה, יורשתה וממשיכתה של האימפריה ויתרה על שטחים אלה מרצונה שלוש שנים מאוחר יותר ובכך, למעשה, העניקה תוקף נוסף להחלטת המעצמות המנצחות) בין עמי האיזור השונים. מדובר, אין לשכוח, ביחידת שטח אחת, רחבת ידיים, שהיתה כולה תחת ריבונות טורקית וכעת נתבעה על ידי העמים שהיו נתונים למרותה וריבונותה ודרשו עצמאות, או בלשון הימים ההם "הגדרה עצמית", בדרך להיותם יחידות לאומיות ריבוניות.
בין העמים האלה היה העם היהודי. קרוב למיליון איש שהיו מפוזרים בכל רחבי האימפריה-לשעבר, בין עשרות מיליוני ערבים מוסלמים (וכמה מיליוני נוצרים). העמים השונם אכן קיבלו מהמעצמות את החלקים בראויים להם, לפי פרופורציה – הערבים קיבלו את רובו הגדול של השטח ואילו היהודים קיבלו את רצועת החוף של ארץ ישראל וקצת מזרחה ממנה – שטח ממלכת ירדן היום. זו הייתה החלוקה האחת והיחידה הרלוונטית לשאלת זכויות השלטון והריבונות בשטחי המזרח התיכון.
כל הצדדים, יש לומר, קיבלו את ההחלטה (בניגוד למה שאירע בכ"ט בנובמבר). ערביי ארץ ישראל, שהנהגתם התנגדה אמנם, לא נחשבו יחידה נפרדת אלא היו חלק מהאומה הערבית שיוצגה בסן רמו על ידי פייצל, בן המשפחה ההאשמית (המושלת כיום בירדן), בתארו אז כ"מלך סוריה", שארץ ישראל נתבעה כחלק ממנה. אותו פייצל חתם שנה קודם לכן על הסכם עם חיים וייצמן, בו הכירו השניים זה בזכויותיו הלאומיות של זה. מבחינה זו, ועידת סן-רמו היתה המשך טבעי וחשוב מכך – מקובל על שני הצדדים – להכרה הדדית זו.
ההמשך מוכר – הבריטים קרעו את חלקה המזרחי של ארץ ישראל המנדטורית, באישור חבר הלאומים – ומסרו אותו להאשמים לטובת כינון ממלכתם במקום. היה זה השינוי הטריטוריאלי האחרון, מבחינת הדין הבינלאומי, שנעשה בשטח המנדט. ירדן פלשה לשטח ארץ ישראל הנותר במלחמת העצמאות, כפי שעשתה מצרים בדרום. כיבושי השתיים ממערב לירדן ומצפון מזרח לחצי האי סיני היו, לפיכך, כיבושים לא חוקיים של פולש זר, תוקפן, לשטחו של המתגונן. ישראל, בלי קשר להחלטת החלוקה 181 (שהיא במעמד של המלצה בלבד – שנדחתה מיד על ידי הצד הערבי ובשל כך היא נשארת משוללת תוקף כפי שהייתה מלכתחילה).
מדינת ישראל הצעירה עשתה מה שהיה ביכולתה באותו זמן, כדי לקיים ולתקף את זכותה המשפטית על שטח ארץ ישראל שהוענק לה על פי כל דין על ידי הגורם המוסמך (המעצמות המנצחות שקיבלו את הזכות מטורקיה) והחילה את ריבונותה על כל השטחים שהיו בידיה בתום המלחמה – בלי כל קשר להחלטה 181 ולגבולות שהתוותה. כעת, שני הגבולות הרלוונטיים היחידים היו אלה: גבולות ארץ ישראל המערבית כפי שהותוו בסן-רמו (ולאחר ה"תיקון" שיצר את ממלכת ירדן) וגבולות שביתת הנשק, לגביהם נאמר במפורש שאינם גבולות מדיניים, אלא רק מייצגים את מקום המצאות הצבאות בתום הקרבות. בהחילה את ריבונותה אמרה ישראל, למעשה, כי היא אינה מוותרת על זכויותיה בכל מקום שהוקצה לה בסן-רמו ושיש ביכולתה לממש בו את ריבונותה. ירושלים המזרחית, יהודה, שומרון ועזה – היו מחוץ להישג ידה של ישראל ולא היה ביכולתה לממש שם את זכויותיה.
מצב זה השתנה ב-1967: ישראל שחררה את כל השטח המגיע לה על פי דין, והזדרזה להחיל ריבונות בירושלים ובכך לממש את זכויותיה המשפטיות. מצד שני, נמנעה מלהחיל ריבונות ביתר השטח ולכאורה הותירה בסימן שאלה את כוונותיה לגביו. עם זאת, שליטתה המעשית – לא רק ככח צבאי אלא ככזה שגם ניהל (ועדיין מנהל חלקית) את החיים האזרחיים במקום – הותירה פתח ברור לכך שישנה אפשרות שישראל תחליט לממש את זכויותיה גם בשאר השטח. הסכמי אוסלו פגעו בכך במקצת, אך לא לגמרי, שכן השאירו את כל האופציות פתוחות. הנסיגה מחבל עזה, לעומת זאת, פוגעת בכך יותר, שכן היא מהווה בעליל ויתור על שטח, להבדיל מיהודה ושומרון (כולל צפון השומרון, שנותר בשליטה בטחונית ישראלית גם לאחר פינוי היישובים, המיותר בעליל, לפיכך, לפי כל קנה מידה מדיני הגיוני).
כעת, אם תחיל ישראל ריבונות רק בחלק מהשטח שבידיה, בזמן שיש לה אפשרות להחיל אותה על כולו – עלול הצעד להתפרש כוויתור מצדה על זכויותיה בשאר השטח, במצב מסוכן בו יש ריבון אלטרנטיבי הדורש הכרה בזכויותיו (ב-1967 היה המצב שונה – ירדן לא היתה ריבון אלטרנטיבי, כיוון שאף מדינה, למעט בריטניה ופקיסטן, לא הכירה בתביעת הריבונות שלה בשטח. ואילו בתביעה הפלסטינית כיום מוכנות להכיר רוב המדינות החברות באו"ם). כך שלמעשה, צעד ישראלי של החלת ריבונות בחלק מהשטח עלול להיות בעל משמעות הפוכה – יותר משמעות לכך שלא החילה בשאר השטח ואולי בכך "ויתרה" עליו, מאשר הכרה במקומות שכן החילה בהם.
המשמעות גם מעשית לחלוטין: מה יהא על הישובים? לאן יוכלו להתפתח, אם יוצב קו תוחם ברור סביבם, שמעבר לו למדינת ישראל כבר לא תהיה סמכות להרחיב את הישובים על אדמות המדינה? כיצד תוכל ישראל להמשיך בסלילת כבישים עוקפים מצילי חיים (שלא לדבר על שיפור איכות החיים של חצי מיליון תושבים ישראלים, שכבר כיום שוהים שעות בפקקים מדי יום), אם תוותר על אדמות המדינה כשטח לכבישים עתידיים ותיוותר רק עם הכבישים הקיימים?
משמעותה של החלת ריבונות חלקית, אם כן, עלולה להיות חנק אמיתי של ההתיישבות ביהודה ושומרון. יישוב שלא מתפתח, לא נותר במקום, אלא נסוג. אוכלוסיה מתבגרת, כתוצאה מקושי של זוגות צעירים לרכוש בניה חדשה – שלא תהיה – וקשיים תחבורתיים שהם כעניבת חנק ליישובים שהגישה אליהם קשה יותר מלכתחילה. גם אם חלק מהדברים ניתן היה לפתור בהסתמך על בית משפט אובייקטיבי, שלא שוקל שיקולים "אוניברסליים" מופרכים על חשבון ערכי הציונות (שמה לעשות, עדיין עומדים בבסיסה של מדינת ישראל) ושלא היה חשש שיתערב ויפר החלטות של כנסת ריבונית שתחליט אולי, בעתיד, לתקן חלק מהקשיים האלה – הרי על בית המשפט כיום, בהתגלמותו של בג"ץ, בהחלט לא ניתן לסמוך.
יש להיזהר, על כן, מאוד, שלא לכבול את ידי ישראל חפצת החיים וההתיישבות בצעד שמצד אחד הוא לחלוטין בכיוון הנכון, אבל משמעויותיו החבויות, שלא כל כ שמים לב אליהן כרגע, עלולות להיות בעלות השלכות שקשה יהיה לתקן אחר כך.