איך הפך בית המשפט הישראלי לגוף פוליטי חזק, חסר ביקורת וחסר אחריות להשלכות החלטותיו, ומדוע מסוכנת מציאות זו לעתידה וקיומה של מדינת ישראל.
כתב: פרופ' אלישע האס, בעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
מדינה יהודית היא בהגדרה גוף חריג בין המדינות. קיומה מנוגד לטבע ההתנהלות הגיאופוליטי ולכן הקמתה מעוררת כוחות הפועלים מבפנים ומבחוץ למחיקת ייחודה או עצם קיומה. לכן לעולם ועד יתקיים בתוכה וסביבה המתח בין השאיפה הטבעית לנורמליות ובין השאיפה הלא טבעית לייחודיות על פי המסורת היהודית. מכאן, סכנה קיומית מתמדת רובצת לפתחה של המדינה היהודית לעולם ועד.
מתח זה פרץ בעצמה רבה בשנת 1977 עקב חילוף הדורות הכללי מחד, ומאידך גלי ההדף של מלחמת יום הכיפורים אשר ריסקו את החזון של השמאל הציוני והולידו את השמאל הפוסט ציוני. ב-1981 שוב הוקמה ממשלת ימין. המסקנה של השמאל היתה ש-1977 לא היתה תאונה אלא שינוי עמוק בציבור וקשה יהיה לשוב לשלטון בדרך דמוקרטית. משום כך אין מנוס מפעולה במסלולים עוקפי דמוקרטיה.
הוקמה הקרן לישראל חדשה שמטרתה המרכזית ביטול המדינה היהודית (הפיכתה ל"מדינת אזרחיה") וזו התמקדה בחדירה שיטתית וארוכת טווח לתוך מערכת המשפט. סייעו לתכנית ביטול המדינה היהודית חוסר עירנותם של הפוליטיקאים מימין והפרופ' אהרון ברק שהוכנס לבית המשפט העליון וראה עצמו כשליחו של השמאל במסלול העוקף.
בדור הראשון של המדינה היה מקובל שבית המשפט העליון, שהוא ערכאת ערעור, יכול גם לשבת כבית משפט גבוה לצדק שתפקידו הבלעדי הוא מתן סעד לאזרח פרטי שסובל משרירות לב של השלטון. זו "זכות העמידה" המוגבלת לאזרח הפרטי. אהרון ברק פעל בחכמה רבה וסבלנות רבה וצעד אחר צעד הפך את הבג"ץ למכשיר שלטוני ולשחקן פוליטי שאינו עומד למבחן הציבור ואינו נושא בשום אחריות לתוצאות החלטותיו. בשלב ראשון ביטל את מגבלות "זכות העמידה" והזמין כל ארגון וכל אזרח לבקש התערבות בהחלטות כל גוף במדינה. בהדרגה ברק ומשובטיו השופטים ביטלו חוקים, קבעו בעצמם מה חוקתי ומה לא חוקתי, שוב ושוב התעלמו מחוקים מפורשים (כלומר עברו על החוק בריש גלי בשם "שלטון החוק") רוקנו חוקים מתוכן, המציאו מבחנים של "סבירות" ו"מידתיות" כדי להתערב בכל נושא ציבורי ופרטי, בניגוד לחוק. הם השליטו את האידיאולוגיה של "האדם הנאור" על הציבור.
סייעו בידם שלשה גורמים: א. שיטת מינוי השופטים הייחודית שבה שופטים שולטים במינוי שופטים, דבר שאיפשר את ה"שיבוט". ב. יראת הכבוד והרשלנות של הפוליטיקאים שחששו לפגוע בבית המשפט שבחתרנותו ניצל עד תום את "החסינות" הלא ראויה לה זכה כחסד נעורים, ירושת הדור הראשון, ו-ג. את רב התקדימים הפעיל ברק תוך פגיעה בציבור החרדי בלבד, כך שהציבור הכללי לא חש נפגע ולא שם לב לחומרת התקדימים.
התוצאה: בשנת ה-72 לקיומה איבדה המדינה היהודית את התואר "דמוקרטית" כיוון שחבורת שופטים ממונים שאינם עומדים למבחן הציבור פרצו את גבולות הפרדת הרשויות, והם משליטים את עמדותיהם הפוליטיות והאידיאולוגיות על הציבור בלי לשאת באחריות כלשהי. בית המשפט גרר אותנו למערכת הבחירות בבטלו את חוק טל, והענן הכבד שיצר מעל הרשות המחוקקת והמבצעת משתק את המערכות אפילו בלי שיגיעו לפתחו.
בעצם ישיבתם לדון בעתירות המערערות על יכולתו של נבחר הציבור לכהן כראש ממשלה או כשר, השופטים מוחקים את מהות הדמוקרטיה שבה העם הוא הריבון והם משרתיו ולא אדוניו (בלי קשר להחלטה שנגועה בכל מקרה בשיקולים פוליטיים). ברגע שלא דחו על הסף את העתירות שהוגשו לפני יום העצמאות ה72 ביטאו השופטים את המצב המסוכן שאליו גררו את המדינה היהודית הדמוקרטית,
זהו מצב מסוכן ביותר משום שבפועל ניטל כוחו של הציבור להכריע בעניינים גורלייים לקיומה של המדינה היהודית. התערבותם במחלוקת הקיומית בין הימין הציוני והשמאל הפוסט ציוני, שהיא צעד מתקדם במסלול עוקף-דמוקרטיה, מסכנת את יכולתו של הציבור היהודי לגונן על קיומו של המפעל הציוני שהוא תחת סכנת מתמדת של כוחות מתנגדים.
מדינה יהודית אינה גוף טבעי, ולכן היא בסכנת היעלמות על ידי הכוחות המתנגדים מבית ומחוץ. משום כך אין מנוס מתיקון המצב המטורף אליו הגענו כתוצאה מתהליך ארוך שנמשך מאז שנת 1983. על הציבור לדרוש מנציגיו הפוליטיים לשנות את המציאות מן הקצה: א. לשנות את שיטת מינוי השופטים, להעביר את הבחירה לידי נבחרי ציבור בלבד. ב. לחדש את הפרדת הרשויות על ידי חקיקה המרסנת את בית המשפט. ג. לחוקק חוק המגביל את זכות העמידה. ד. בינתיים, לא לציית להחלטות פוליטיות של בית המשפט.
לבית המשפט "אין ארנק ואין חרב". כל כוחו בנוי על אמון הציבור וציות להחלטותיו. אמון הציבור נשחק. במצב כזה אם בית המשפט לא יחדש את גבולותיו מהתקופה שטרם ההפיכה המשטרית שמוביל אהרון ברק, על הפוליטיקאים לפעול מיד באי-ציות ובהמשך בחקיקה. מאחר וכל כוחו של בית המשפט הוא בפיו בלבד, הוא גם יודע לזהות מתי עומד מולו כח נחוש ואז הוא יודע לסגת, כך שאפשר להשיג אפקט גם בלי אי-ציות בפועל. אהרון ברק עצמו, כשהבין שהגזים בהתרת ייבוא בשר חזיר הציע לכנסת לחוקק פסקת התגברות כדי לבטל את ההחלטה שלו עצמו.
הציבור הציוני צריך להודיע לנציגיו הנבחרים שרק מי שיתחייב לחוקק חוקי ריסון לבג"ץ יקבל את התמיכה. יש לקרוא לנציגים הקיימים היום להפסיק לציית ולהפסיק לכבד את הפוליטיקאים בגלימות השחורות וכך לרסנם.