פרופ' אליאב שוחטמן, מומחה למשפט בינלאומי, קובע: על פי מסמכי החוק הבינלאומי המקובלים על האומות הזכויות על יהודה ושומרון שייכות אך ורק לעם היהודי ולביתו הלאומי.
בימים שבהם מתריעים ארגוני שמאל מחרב בית הדין בהאג וחרב המשפט הבינלאומי מאזין הפרופ' אליאב שוחטמן, מומחה בינלאומי למשפט בינלאומי, לתגובה הישראלית ולא מצליח להבין מדוע ישראל חוזרת על הצידוקים הביטחוניים וזונחת לחלוטין את הקלף המרכזי שבידיה – יהודה ושומרון הם אזורים ששייכים לה על פי כל דין במשפט הבינלאומי, מעבר לצידוק ההיסטורי.
מסתבר שמה שהצליח השמאל הקיצוני להטמיע בציבור הישראלי במשך שלושה וחצי עשורים הוא פשוט חסר כל ביסוס עובדתי. בעוד הישראלי הממוצע צפוי להגדיר את מעמדנו ביהודה ושומרון בתשובה המוכרת והנדושה – כיבוש, מסתבר שהמסמכים הבינלאומיים קובעים את ההיפך הגמור: לא כיבוש אלא עמידה ישראלית על זכותו של העם היהודי כפי שנקבעה על ידי האומות, וכן, אם לא הבנו זאת עד כה, מדובר גם ביהודה ושומרון ולא רק בתל אביב ובנותיה.
כדי להבין את הרקע והשתלשלות העניינים עורך לנו הפרופ' שוחטמן סקירה היסטורית קצרצרה אך הכרחית לכל ישראלי. "הזכות של עם ישראל על ארץ ישראל הוכרה בשעתו ע"י חבר הלאומים בשנת 1921 עם תום מלחמת העולם הראשונה. הארגון הבינלאומי קבע את החלוקה המדינית שהתחייבה כתוצאה מהשינויים באימפריה העותומאנית ובאירופה. במסגרת המכלול הזה הוא הכיר בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל".
הכרה הזו התבצעה באימוץ בינלאומי של הצהרת בלפור שעד כה הייתה מקובלת רק על ממשלת בריטניה ומרגע זה ואילך הפכה לנחלת כלל האומות. "ההחלטה הזו התקבלה בסאן רמו פה אחד על ידי כל 52 מדינות שהיו חברות בארגון הזה".
"לאחר שעם ישראל היה בגולה כל כך הרבה שנים הוכרה זכותו לחזור לארצו. התרגום המעשי של ההכרה הזו בזכותו של העם היהודי על ארצו בא לידי ביטוי בכתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל שבמסגרתו בריטניה התמנתה להיות המוציאה לפועל של התכנית להקמת בית לאומי לעם ישראל", מסביר שוחטמן.
כתב המנדט אוסר על בריטניה להעביר שטח כלשהו מארץ ישראל לריבונות זרה
הדרך לביצוע ההחלטה הבינלאומית הזו חייבה להוסיף לה כמה סעיפים ובהם גם דאגה להגברת העלייה היהודית לארץ ישראל לנוכח היותו של העם היהודי מיעוט קטן בארץ לעומת הרוב הערבי המוחלט. "בנוסף לכך, כדי להבטיח שממשלת בריטניה אכן תבצע את התכנית הזו נקבע סעיף מפורש בכתב המנדט שבו נאמר שממשלת בריטניה מנועה מלהעביר שום שטח כלשהו משטחי ארץ ישראל לריבונות זרה. ההחלטה הזו לא הבדילה בין מערב ארץ ישראל למזרחה. למעשה, נעשו כל הדברים הנחוצים במסגרת כתב המנדט כדי להבטיח הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".
"בתוך זמן קצר נפלה ממשלת בריטניה שהובילה להצהרת בלפור, הממשלה בראשות לויד ג'ורג' ששר החוץ שלה היה הלורד בלפור, והיא הוחלפה על ידי ממשלה אחרת שהייתה עוינת לרעיון הציוני ובתוך זמן קצר היא הובילה פרשנות שאפשרה את הוצאת השטח של ארץ ישראל שממזרח לירדן מתוך השליחות הבריטית להקמת בית יהודי והשטח הזה הועבר למשפחת המלוכה ההאשמית". פרופ' שוחטמן לא נכנס כעת לפלפולים המדיניים סביב סמכותה, כן או לא, של בריטניה לפעול באופן הזה מאחר ובסופו של יום המציאות הנוכחית השרירה והקיימת עד היום היא שבעברו המזרחי של הירדן קיימת וניצבת ממשלת ירדן ולא זו השעה לעסוק בשאלות של מה היה אילו.
מגילת האו"ם מעגנת ומקבעת את הזכויות שנקבעו ואושרו על ידי חבר הלאומים
לאחר התפנית שחוללה ממשלת בריטניה נותרה ארץ ישראל המערבית, מהנהר ועד הים, בתחום המיועד להקמת הבית הלאומי עבור העם היהודי. פרופ' שוחטמן מחדד: "חד משמעית אין שום בסיס לקביעת ריבונות של גורם כלשהו בתבל חוץ מהעם היהודי על ארץ ישראל המערבית. כך זה מבחינת המשפט הבינלאומי. מאז ועד היום לא השתנה שום דבר מבחינת המשפט הבינלאומי אלא להיפך. התפיסה הזו אפילו קיבלה חיזוק במשפט הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה. חבר הלאומים סיים אז את תפקידו ובמקומו הוקם האו"ם ובמגילת האו"ם נקבע סעיף מיוחד, סעיף 80, שבו נאמר שכל הזכויות שהוכרו במשפט הבינלאומי על ידי ארגון חבר הלאומים שרירות וקיימות. הסעיף הזה נקבע כדי שיהיה ברור שאין משמעות העובדה שעוברים לארגון חדש מבטלת את הזכויות שהוכרו על ידי הארגון הקודם".
שוחטמן מוסיף ומעיר הערה נוספת שמעידה על ייחודו ההיסטורי של סעיף 80, "בעגה הדיפלומטית מקובל היה לכנות את הסעיף הזה כ'הסעיף הפלשתינאי' מכיוון שכל כולו, למרות שלא נזכרה שם ארץ ישראל, כל כולו נועד להבטיח את זכויות העם היהודי.
חיזוק נוסף קיבל הסעיף הבינלאומי הזה לפני כמה עשרות שנים בצילו של סכסוך אפריקאי שלכאורה אינו נוגע לעם היהודי. "בדרום מערב אפריקה, המדינה שהיום נקראת נמיביה, היו ויכוחים סביב זכויות שהוכרו על ידי חבר הלאומים. נאמר שם בהחלטת בית הדין בהאג שכל הזכויות שהוכרו על ידי חבר העמים שרירות וקיימות. זה נכון לגבי נמיביה ובוודאי שזה נכון גם לגבי זכויות היהודים בא"י והדבר מקבל תוקף גם מידי בית הדין הבינלאומי בהאג".
את הדברים מסכם פרופ' שוחטמן בהכרעה ברורה ונחרצת: "אין שום מסמך בחוק הבינלאומי שמקנה זכויות ריבונות לגורם כלשהו חוץ מלעם היהודי. זה המצב המשפטי".
אם כך, ממש לא ברור מדוע מדינת ישראל הרשמית לא עושה שימוש בטיעון הזה בזירות הבינלאומיות.
"כפי שלך הדבר לא ברור כך גם לי הוא לא ברור".
"לפי מיטב הבנתי אין שום תשובה לטיעון הזה"
שוחטמן מוסיף וקובע כי לטיעון המשפטי הזה שאותו הוא מציג אין כל מענה אלא לכל היותר טענה משפטית הנוגעת ליחס הראוי לערבים שנמצאים ביהודה ושומרון. "זו אמנם בעיה מעשית אבל לא משפטית. מהבחינה המשפטית לפי מיטב הבנתי אין שום תשובה לטיעון הזה".
דבריו אלה של שוחטמן נאמרים לא רק על ידו ועל ידי משפטנים ישראליים שאינם זוכים לבימות ציבוריות כדי לשאת אותם, אלא גם בפי משפטנים בינלאומיים בעולם. פרופ' שוחטמן מזכיר כמה דוגמאות - פרופ' ג'וליוס סטון, פרופ' שנבל ואחרים.
שוחטמן מוכיח את הטענה מכיוון נוסף. לדבריו הטענה המשפטית שהוא מציג כאן הייתה בבסיס התפיסה שהנחתה את ממשלת ארה"ב לאחר מלחמת ששת הימים כאשר התקבלה באו"ם החלטת 242 שדיברה על נסיגה ישראלית משטחים ולא מהשטחים ב-ה' הידיעה. "הרי לכאורה אם ישראל הייתה במעמד של כובש היו צריכים לקרוא לה לסגת מכל השטחים ולהשתמש במונח 'השטחים' ולא 'שטחים'. הסיבה היא שמאחר ולא מדובר בשטחים כבושים אלא בשטחים שלישראל יש לגביהם תביעה לריבונות היא אינה חייבת לסגת מכל השטחים אלא רק משטחים על פי מו"מ שיתקיים בין הצדדים. גם מכך מתברר שהעולם רואה במעמדה של ישראל ככזה שאינו מעמד של כובש אלא של מדינה בעלת זכויות על השטח".
למרות כל אלה באורח פלא דווקא ממשלת ישראל גונזת את הטיעון המנצח הזה ומתילמת ממנו. לפרופ' שוחטמן אי פתרון לתעלומה הדיפלומטית-פוליטית-משפטית הזו. "אלו דברים שבעבר היו מקובלים על ממשלת ישראל אבל מזה שנים רבות לצערי היא נמנעת מלהשתמש בטיעון הזה שפועל אך ורק לטובתה. אינני מבין, ממש אינני מבין למה לא משתמשים בטיעון הזה אלא רק בטיעון הביטחוני".