במשך שלושה שבועות התכנסנו, נציגים מלמעלה מעשרים ארגונים שונים שהמשותף להם הוא אהבת ארץ ישראל וירושלים, וקיימנו משמרת מחאה משותפת נגד הדרישה האמריקאית לפתוח בלב ירושלים קונסוליה עבור הפלשתינים.
שורה ארוכה של אישי ציבור מישראל ומארה"ב נשאו דברים ברורים נוקבים וחדים בדבר המשמעות המדינית שמאחורי הדרישה האמריקאית, הכרה בירושלים כמיועדת חלילה לחלוקה על מנת להקים בה את הבירה למדינה הפלשתינית אליה חותר ממשל ביידן. תודתנו הגדולה לכל השותפים לדרך שחברו למפגן החשוב.
דרישת המחאה התחלקה לשני חלקים. חלקה הראשון מופנה לממשלת ישראל שבירושלים וחלקה השני לממשל האמריקאי שבוושינגטון. לחלקה הראשון של המחאה, שזכתה לרוח גבית ציבורית משמעותית מהעם היהודי בישראל ומחוצה לה, הגיע מענה רצוי ומבורך. ראש הממשלה ושר החוץ הבהירו באופן חד משמעי כי ממשלת ישראל מתנגדת להקמת הקונסוליה וכי ירושלים היא בירתה היחידה והמאוחדת של מדינת ישראל, ורק שלה.
עם זאת, עלינו להמשיך ולפעול על מנת להביא למענה ראוי לדרישתנו השנייה, זו המופנית כלפי הבית הלבן, להכיר בריבונות ישראל על ירושלים כולה, לכבד את החוק הישראלי שאינו מתיר את חלוקת העיר, לעמוד בחוק האמריקאי השולל גם הוא הכרה בירושלים כבירה של גורם אחר לבד מישראל ולהישאר נאמן לברית והידידות ארוכת השנים עם מדינת ישראל. את הדרישה הזו עדיין לא השגנו. אנשי ממשל ביידן עדיין חותרים בכל דרך להקמתה של מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים ורואים במתווה זה את הפתרון המדיני הדרוש לסכסוך הישראלי-ערבי.
משום כך החלטנו שלא להמשיך לעת עתה במפגני המחאה בירושלים ולמקד את הפעילות ותשומת הלב בוושינגטון והמתרחש בה. ממשלת ישראל מתייצבת למעשה עימנו ואנו מתייצבים עימה מול הלחץ האמריקאי, וכך נעשה בעזרתם של ידידנו שמעבר לים.
יחד עם חברים בוושינגטון הרואים איתנו עין בעין את הקשר בין עם ישראל לארצו, חברים הנאמנים לברית ההיסטורית בין ישראל לארה"ב, נעקוב אחרי כל צעד החשוד כמקדם את מהלכי חלוקתה של ירושלים והקמת מדינת טרור בליבה של ישראל. יחד איתם נבלום כל פגיעה בריבונות ישראל על בירתה, נחזק מעגלים שילכו ויתרחבו בארה"ב ויתבעו גם הם מההנהגה בבית הלבן לכבד את בת הברית הנאמנה ביותר במזרח התיכון ולהכיר במסורת התנ"כית המעניקה לעם ישראל, ולו לבדו, את הריבונות על ירושלים.
בין הנרתמים להוביל את הפעילות בוושינגטון ראוי לציון לשבח ולתודה ידידנו ג'ו פראגר הפועל ללא לאות לבלימת הדרישה האמריקאית. בימים אלה מגבש פראגר קריאות והתחייבויות של חברי קונגרס וסנטורים לאחדות ירושלים והתנגדות לפתיחת הקונסוליה. יחד עם חברי קונגרס וגורמים אמריקאים ויהודים בעלי השפעה נפעיל מנופי לחץ פוליטיים ואחרים גם על הנשיא ביידן עצמו בדרישה שלא לפגוע בריבונות ישראל על ירושלים.
במקביל לפעילות זו בזירה האמריקאית תשוב תנועתנו, תנועת הריבונות, לקדם, למנף ולהשיב למודעות הציבורית והפוליטית את חזון הריבונות.
בימים אלה בהם שרים עולים לרגל למוקטעה לשיח עם יו"ר הרש"פ, כאשר שר בממשלת ישראל יוצא לאוסלו למסע גיוס כספים עבור הכלכלה הפלשתינית, כאשר יו"ר רע"ם, מבכירי הקואליציה, נועד עם המלך הירדני לשיחה שעל פי הדיווחים השונים עסקה גם במו"מ המדיני, אל לנו להפקיר את הזירה לידי השמאל המקדם את תכניותיו המסוכנות והרות האסון. חובתנו לשוב ולהניף ברמה את דגל הריבונות, לחזק את תודעת הריבונות בציבור ובמקביל לקדם כל צעד ריבוני אפשרי גם בממשלה המורכבת הנוכחית.
מתוך תפיסה זו נשוב ונקרא לקידום תכנית ירושלים רבתי ותכנית בקעת הירדן תחילה. שני אזורים אלה, ירושלים וסביבותיה ובקעת הירדן, זוכים להסכמה לאומית רחבה הכוללת חלקים נרחבים מהשמאל הציוני. גם אם לעת עתה מתקשה ממשלת ישראל לקדם את החלת הריבונות על ארץ ישראל כולה, עליה לקדם בנייה באזורי ההסכמה ובהם גוש עציון, מעלה אדומים ובקעת הירדן.
משב רוח ציוני זה של בניה והתיישבות יפיח רוח גדולה באזרחי ישראל המצפים למנהיגות מובילה, יוזמת המחברת את העם בעבותות של אהבה ויצירה לארצו.
ברוח דבריו של בן גוריון שקבע כי מה שחשוב הוא מה שיעשו היהודים ולא מה שיאמרו הגויים, נצטט כאן את דבריו של השגריר לשעבר דיוויד פרידמן על החובה להכריע בעניין יהודה ושומרון: "דברו על מה שחשוב, על יהודה ושומרון, דונו בכך. לישראל יש גבול מזרחי שצריך להיקבע לא בידי האו"ם ולא בידי ארה"ב, אלא בידי ישראל. זו דמוקרטיה, ואני מאמין שאם ישראל עצמה תקבע לעצמה מה היא רוצה, מה טוב בשבילה, העולם יכבד זאת. אחת הסיבות שהעולם לכאורה לא מכבד, היא כי הם לא רואים אף אחד בישראל שמקבל החלטה קולקטיבית ממקום חזק ודמוקרטי. איש לא יכבד אתכם אם אתם לא תכבדו את עצמכם. ההחלטה לא צריכה להתקבל פה אחד, בדרך כלל בדמוקרטיות זה לא מתקבל ככה, אבל הבריחה מהדיון יוצרת ואקום שגורמים אחרים ממלאים, וזה לא טוב" (מקור ראשון ח' כסליו תשפ"ב).