עד מלחמת ששת הימים דילגה ההתיישבות היהודית על גב ההר. על המהפכה שהחלה תוך כדי ימי המלחמה ועודה נמשכת מספר ההיסטוריון והסופר חגי הוברמן.
הרצאה היסטורית מרתקת נשא העיתונאי הסופר והיסטוריון ההתיישבות חגי הוברמן במהלך סמינריון תנועת נוער הריבונות שהתקיים בשמורת 'עוז וגאו"ן' שבגוש עציון.
בהרצאתו פרס הוברמן בפני עשרות בני הנוער את קורות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מראשיתה ואת דבריו פתח בדבריו הקדומים של רבי יודן על שלושת המקומות שעליהם לא יוכלו האומות לטעון שנגזלו על ידי עם ישראל, ושלושתם עומדים במוקד המאבק הערבי נגד מדינת ישראל, חברון, שכם וירושלים. הוברמן הדגיש כי "מי שצריך לדעת ששלושת המקומות הללו אינן גזולים בידינו הם קודם כל אנחנו".
"הציונות כמעט ולא עלתה אל ההר" תיאר הוברמן את ימי ההתיישבות של ראשית הציונות. "הייתה התיישבות משמעותית בעמקים, עמק יזרעאל ועמק בית שאן, עליה לגליל, מישור החוף, אבל אין עלייה להר. בערב מלחמת העולם השנייה העלייה החמישית מעבה את ההתיישבות במישור החוף ובעמקים ומעט באזור ירושלים, אבל עדיין שדרת ההר ריקה".
הוברמן מספר על ראשוני העולים להתיישבות בהר. זוהי קבוצת 'זיכרון דוד' שעולה בשנת 1927 למגד עדר שבצומת גוש עציון. ההתיישבות נקטעת לאחר שנתיים, ביום הטבח בחברון כאשר ערביי הכפר בית אומר מגוננים עליהם.
ההתיישבות חוזרת עם הקמתו של כפר עציון בידי יהודי בשם הולצמן ששואף להקים שלושה ישובים. "העיתון 'הארץ' מצטט את העיתונות הערבית שמדברת על ההיערכות היהודית ליישב ארץ ישראל שמתחילה באדמת החוף ולאחר מכן כוונתם לעלות לאדמות ההר הפוריות".
ממשיך הוברמן ומתאר את עלייתם לקרקע של קיבוצים בהר חברון ואת עמידתו ההרואית של גוש עציון במאבק מול הלגיון הירדני במלחמת העצמאות, עמידה שזכתה להערכה רבים של דוד בן גוריון.
השינוי הגדול הגיע סביב ערב יום העצמאות תשכ"ז בו נאם הרב צבי יהודה קוק במרכז הרב את נאומו המפורסם 'איפה שכם שלנו, איפה חברון שלנו ואיפה יריחו שלנו', "24 שעות לאחר מכן פסטיבל הזמר עולה שולי נתן ששרה את ירושלים של זהב שלא היה חלק מהפסטיבל אלא הוזמן על ידי טדי קולק. במשך 19 שנה כמעט לא נכתבו שירים על ירושלים. אני רואה את השיר הזה כשיר קינה על כך שהעיר העתיקה לא בידינו. המילה 'איכה' אינה מקרית. היא מבקשת לזעוק את הזעקה על כך ש-19 שנה אנחנו לא בירושלים. בין זעקת הרב צבי יהודה לזעקתה של נעמי שמר בצהרי היום היה המצעד המוגבל של צה"ל בירושלים ובמהלכו קיבל הרמטכ"ל פתק שהצבא המצרי פורץ לסיני. שלשה שבועות לאחר מכן חזרנו לחברון שכם ויריחו ולבורות המים לשוק ולכיכר".
מוסיף הוברמן ומשחזר בתיאורו את המהלך אותו הוביל חנן פורת ז"ל, בן כפר עציון שהשתתף בקרבות ו"תוך כדי המלחמה דיבר על כך שאנחנו הולכים לחדש את ההתיישבות ביהודה ושומרון".
לאחר המלחמה, מספר הוברמן, מכנסים בני כפר עציון ומתכננים את השיבה לאדמות הכפר. "ממשלת ישראל אז היא ממשלה יונית בראשות לוי אשכול. בעיניהם יהודה ושומרון הם קלף להסכם שלום. הם ניגשים למשה דיין שאומר להם שאין שום כוונה לבצע שינויים. אנשי המפד"ל היו אז מסופקים מאוד בעניין. הנציגים של המפד"ל בכנסת הו אנשי שמאל לכל דבר והם אומרים שהמהלך לא יילך כי צריך להקשיב לגויים וכו'".
השינוי מגיע בעזרתו של יהודה חזוני שמביא את אנשי הכפר למפגש עם לוי אשכול המבקש לראות את גוש עציון על המפה, מניח עליה את ידו ומפטיר שלתפילה בראש השנה הוא מסכים. חנן פורת רוצה להקים את הישוב מחדש ואשכול משיב שאינו רוצה לשמוע מילים גבוהות, אבל תפילה במקום הוא מאשר. התפילה מתקיימת ובעלייה המחודשת למקום נקראים הפסוקים הנחתמים במילים 'ושבו בנים לגבולם'.
החלטת הממשלה היא שלא להקים ישובים חדשים אלא רק היאחזויות נח"ל וגם כפר עציון זוכה לשלט כניסה המברך את הבאים להיאחזות הנח"ל החדשה, וכשמגיע מי שמתלונן בפני אשכול ותוהה על כך שבכפר עציון אשים מזוקנים ולא חיילים, הוא משיב שגם נחלאים מזדקנים...
הרב ולדמן, הרב לוינגר וחבריהם שלא הצטרפו לכפר עציון מחליטים לחגוג את ליל הסדר במלון בחברון. הם נערכים לשכור את המלון לימי החג ובעל בית המלון שמח לקבל לקוחות אחרי תקופה ארוכה ללא לקוחות היוקרה להם התרגל מלפני המלחמה. המתיישבים חותמים על הסכם להשכרת המלון ללא הגבלת זמן ואחרי ליל הסדר מתברר שהם נשארים בו. "למחרת ליל הסדר הם שולחים לשר הביטחון דיין מברק חג שמח ממתנחלי חברון. דיין שולח מברק בחזרה 'למתנחלי חברון חג שמח משה דיין'", מספר הוברמן על השימוש הראשון במינוח 'מתנחלים'.
השר יגאל אלון, איש מפלגת העבודה , קובע ש'אין להעלות על הדעת שייאסר על יהודים להתנחל בחברון'. מרכז הקיבוץ המאוחד מתכנס ושולח ברכתו "לראשוני השבים לחברון ומחזק את ידיהם להתבססות איתנה בעיר האבות".
ברוח דברי החיזוק הללו מוקמים עוד שני ישובים בגוש עציון ואיתם מוקם גם אלון שבות כמרכז התיישבותי, הישוב הקהילתי הראשון שכלל לראשונה התיישבות לא חקלאית שמבוססת על ועדת קבלה. בנוסף מתחילה בימים אלה התיישבות יהודית בבקעת הירדן.
"בשנת 1973 בני קצובר ומנחם פליקס מנתחים את המצב ההתיישבותי ורואים את המרחב הריק בין ירושלים לעפולה. הם מחליטים להקים את גרעין אלון מורה שיקים ישוב מעל שכם. הם קובעים פגישה עם האלוף המשוחרר אריק שרון. הוא מאוד נלהב לקדם את ההתיישבות. הפגישה נדחית כי מלחמת יום כיפור נפתחת ולאחריה מחדשים את המהלך ומקימים את הישוב".
הוברמן סיפר את סיפור הקמת גוש אמונים, הקמת הישוב בסבסטיה, בנקודה שאותה הציע להקמה אריאל שרון שהדגיש באזני מנהיגי גוש אמונים את עברו של המקום כבירת השומרון התנ"כית. מוטה גור מגיע לסיכום עם המתיישבים ולפיו יהיה פינוי לא אלים ומעבר שלהם לנקודה אחרת.
העליה להקמת נווה צוף משתבשת מעט כאשר טור כלי הרכב שתוכנן להגיע לבניין המשטרה הישן נחסם על ידי הצבא ומתפזר לכיוונים שונים ולמעשה מתברבר בשטח. הטור התחלק ומגיע ללא תיאום ל-16 נקודות בשטח ובגוש אמונים בוחרים להוציא הודעה לתקשורת לפיה הלילה הקים הגוש 16 נקודות חדשות... הנקודות הללו פונו.
הוברמן המשיך וסיפר על הקמת הישוב עופרה שהחלב בסיור משותף לחנן פורת ולרחל ינאית בן צבי. השניים הגיעו למחנה הר בעל חצור, שם נדרשו בונים לגדר עבור הבסיס ההולך ומוקם עבור חיל האוויר. "רחל שאלה למה שלא תוקם פלוגת עבודה, וחנן מציע לגרעין אלון מורה להקים פלוגה שכזו. למחרת יום ירושלים, בעוד חנן פורת אצל שר הביטחון פרס, אנשי הגרעין מתיישבים בעין יברוד, מחנה צבאי בריטי נטוש. פרס שואל את חנן במה מדובר וחנן עונה שזה רק מחנה עבודה. פרס מנחה את הצבא לשמור עליהם, אך בלי לעזור להם. מסתבר שהם אכן הסתדרו לבד".
הקמת עפרה יצרה ויכוח בקרב אנשי גרעין אלון מורה, האם להסתפק בכך או לדבוק בשאיפה להקים את אלון מורה בסמוך לשכם. הקבוצה מתפצלת. הרוב דבקים במאבק על אלון מורה בעוד יהודה עציון, אורי אליצור, פנחס וולרשטיין ואחרים נשארים להקים את עפרה.
"בדצמבר 75' מתמקמים אלפים בסבסטיה. רבין מורה למוטה גור לפנות אותם. מוטה גור אומר שאין אפשרות. רבין כועס ומוטה גור מציע לרבין ופרס להגיע לשם ולראות את ההמונים. השלושה עולים למסוק, רואים את ההמונים ומבינים את המצב. רבין אומר לפרס ללכת אליהם. פרס מגיע להסכם של העברה מהמקום למקום חלופי שאליו יעלו 35 משפחות", מספר הוברמן ומציג תיעוד מצולם של האירועים ההיסטוריים שהובילו לזריעת השדרה המרכזית של ההר בישובים רבים.