העיר אריאל החלה עם שלוש משפחות בלבד. אחת מהם היא משפחתו של יעקב פייטלסון, מי שהיה לראש העירייה הראשון של העיר ומספר על הימים הראשונים.
לקראת יום שחרור ירושלים, יו"ש והגולן שוחחנו עם מספר דמויות מפתח בהתיישבות, העלינו זיכרונות מימי בראשית ותהינו עד כמה העסיק חזון הריבונות את חלוצי יו"ש בימים ההם, ימי הצעדים הראשונים של ההתיישבות.
יעקב פייטלסון
יעקב פייטלסון, ראש העירייה הראשון של העיר אריאל זוכר היטב את היום בו הייתה משפחתו אחת משלוש המשפחות הראשונות שעלו לאריאל, ואת הצעדים אותם הוביל מול משרדי הממשלה השונים על מנת להפוך את המשפחות הבודדות שהתיישבו במקום לעיר של ממש.
ימים מספר לאחר הגעתן של שלוש המשפחות הראשונות הצטרפו עוד כשלושים משפחות שהתגוררו בצפיפות באשקוביות, והחבורה הצעירה החלה לתכנן את העתיד המעט יותר רחוק. "בשלב מסוים עלתה השאלה מה הלאה, מה אחרי השיכון הזמני. משרד השיכון אישר הקמת 64 קוטג'ים של חברת אשטרום אבל בשנת 81' גרו באריאל כבר 150 משפחות. הוטל עלי לטפל במו"מ מול משרד השיכון על בניית קבע".
היה זה בימים בהם שר האוצר, יגאל הורביץ, טבע את הסיסמה 'משוגעים תרדו מהגג' כביטוי לקופת האוצר הריקה, זו שלא ניתן לבקש ממנה דבר וחצי דבר. משרד השיכון וחברות הבנייה פעלו על פי עיקרון זה ולא מיהרו להיעתר לרעיונות של השקעה בבניית קבע ביהודה ושומרון.
"פניתי לשר השיכון דוד לוי, והצעתי שנתארגן עצמאית. אמרתי שאנחנו רק מבקשים שיקצו לנו מגרשים לבניה עצמית. בברכתו של דוד לוי ניהלנו מו"מ מול הגורמים הרלוונטיים. במשרד השיכון חזרו וטענו בפניי שהרעיון שלי מטורף לחלוטין כי הניסיון אומר שבשום מקום בארץ לא הצליח פרויקט של בניה עצמית. אמרתי שייתנו לנו לפחות לנסות, אבל לטובת הניסיון הזה אני דורש מגרשים לכל המשפחות. אחרי מו"מ ארוך הם הסכימו אבל דרשו שהמיזם יהיה קומפקטי בכניסה לישוב. סירבתי. אמרתי שבשום פנים ואופן לא. אנחנו חיים בתנאים לא פשוטים ומגיע למתיישבים הראשונים פיצוי מסוים על התקופה הזו, והפיצוי הוא שכל המגרשים האלה יהיו עם פנים לנוף בחלק הצפוני של אריאל".
המו"מ מול גורמי משרד השיכון התנהל במקביל לוויכוחים פנימיים בישוב החדש, ובסופם מצאו את עצמם גם המתנגדים למיזם חברים בעמותה לבניה עצמית לאחר שהיה ברור שלא ימצאו פתרון קבע אחר.
דרישתו של פייטלסון למבנה הישוב החדש הובילה לפריסה ארוכה של המגרשים שאותה קיבלו לטובת המיזם. המגרשים נפרסו על כל הדרך הארוכה הצופה לכביש חוצה שומרון, עובדה שהשפיעה מאוד על הפיכתו בעתיד של הישוב לעיר בעלת רוחב גיאוגרפי משמעותי.
"הגענו לשלב החתימה. חזרו וקבעו בפניי שבסופו של דבר שום דבר לא יגיע לבנייה בפועל. שייקה צור, המהנדס הראשי של המינהל לבניה כפרית, התערב איתי על בקבוק קוניאק שבנייה לא תהיה. עד עכשיו אני מחכה לבקבוק הזה...".
בהמשך פונה פייטלסון למשרד הבינוי והשיכון בהצעה שנשמעת מופרכת אף יותר מקודמתה – בנייה מאסיבית, אולי אפילו של רבי קומות. פייטלסון משוכנע שכדי להפוך את הישוב לעיר לא ניתן להסתפק בבניית 'בנה ביתך'. הוא מגיש למשרד השיכון הצעה "מטורפת", כהגדרתו: להביא חברות בנייה פרטיות שיבנו על פי תכניות המשרד. "הם אמרו שאם אמצא חברת בניה מטורפת שתסכים לבנות, נדבר על זה. באותה תקופה העתיד שלנו לא היה מובטח, ואחד הדברים שנדונו אז היה יצירת מעין ביטוח פוליטי שיבטיח שלא יפנו אותנו בהסכם כזה או אחר. לא יצא מזה כלום".
"בברכת משרד השיכון חיפשתי חברת בנייה. ישראל הראל שהיה יו"ר מועצת יש"ע הציע לי את 'סולל בונה' ואמר שמדובר בחברה שבה לא נבהלים מכך שמדובר ביהודה ושומרון. פניתי למנכ"ל חברת הדיור של סולל בונה והצגתי את התכניות שלי לגבי העיר כולה. הייתה לי תכנית מתאר ראשונית לכל העיר על 30,000 דונם שבשטח השיפוט של העיר. אמרתי שאני לא רוצה את הצפיפות של תל אביב אבל שתהיה עיר שיכולה לשאת את עצמה. אמרו לי שצריך בשביל כך חמישים אלף תושבים. בדקנו והתברר שבשטח כזה אפשר ליישב 130,000 תושבים. הצעתי לסולל בונה להיות החברה הראשונה שתיכנס לשטח. הם אמרו שהם מוכנים אבל בתנאי שמאה המשפחות הראשונות ישימו 5000 שקלים כל אחת".
כדי לעמוד בתנאי שהוצב לו כינס פייטלסון מפגש של גרעין תל אביב של אריאל, גרעין שמנה כמה מאות חברים, יחד עם נציגי סולל בונה. "הסתיימה הפגישה כשהראש שלי בעננים ובתיק שלי יש צ'קים של 170 משפחות. אמנם לא כל מי ששם את הסכום אכן בנה בסוף אבל עמדנו בתנאי הראשון. כך הוקמה שכונה שנקראה בסופו של דבר שכונת סולל בונה. אחר כך, בעקבות סולל בונה, אפשר היה להביא חברות נוספות כמו רסקו, אשדר ואחרות. בשנת 85', כשעזבתי את תפקיד ראש העירייה, היו באריאל כבר 14 חברות בניה שעבדו ובנו בשלבים שונים 2000 יחידות דיור בנוסף לאזור תעשייה".
על סוגיית הריבונות היו דיונים במועצת יש"ע ובגוש אמונים, נזכר פייטלסון, אך גם הוא מעיר שלבד מכמה דיונים תיאורטיים לא ירדו הדברים לשפת המעשה המדיני שכן העיסוק בעבודת השטח תפסה את ידיהם של ראשוני המתיישבים. " השגרה של פריצת דרכים והקמת ישובים חדשים העסיקה את ההנהגה, ולכן לא היה דיון אסטרטגי שאמור היה להוביל ללחץ על ממשלות בגין ושמיר לצעד מכריע כזה של ריבונות כמו ברמת הגולן".
לזאת הוא מוסיף ומעיר כי "יכול להיות שאז זה היה הרבה יותר קל, ואולי ההתנגדות הייתה קטנה יותר כי היא הייתה פחות מאורגנת. אצלי בראש הייתה המחשבה שאם אצליח לבנות את אריאל כמו שתכננתי אותה אצור עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה".