שמונה פעמים עלו אנשי גרעין אלון מורה לסבסטיה והורדו משם, עד שהגיעה התפנית. לא לפני כמה רגעי חרדה ואף חשש לשלומו של שר הביטחון.
לקראת יום שחרור ירושלים, יו"ש והגולן שוחחנו עם מספר דמויות מפתח בהתיישבות, העלינו זיכרונות מימי בראשית ותהינו עד כמה העסיק חזון הריבונות את חלוצי יו"ש בימים ההם, ימי הצעדים הראשונים של ההתיישבות.
אברהם שבות
אברהם שבות היה בימים ההם של ראשית ההתיישבות חבר מזכירות גרעין אלון מורה, וכשהוא מתבקש להיזכר ברגע דרמטי אחד מהימים ההם הוא חוזר אל הניסיון השמיני של הגרעין לעלות לתחנת הרכבת בסבסטיה, חנוכה תשל"ו.
אלפים הגיעו אז אל תחנת הרכבת כדי לתמוך במשפחות הגרעין. בין המתכנסים שהגיעו מכל רחבי הארץ ניתן היה למצוא תלמידי תיכון, בחורי ישיבות, בוגרי אצ"ל ולח"י ורבים אחרים.
"ביום השביעי לשהותנו במקום הגיע שר הביטחון דאז שמעון פרס עם פמליה שאליה הצטרפו אלוף הפיקוד יונה אפרת ובעלי תפקידים נוספים. נכנסנו, חברי מזכירות גוש אמונים ומזכירות הגרעין, לדיון אתו באחד החדרים של בניין תחנת הרכבת הטורקית. שאר הציבור, כחמשת אלפים איש, התיישבו במעין אמפי טבעי מול הכניסה לבניין התחנה, והרב נריה העביר להם שיעור בשעות ההמתנה לתוצאות המשא ומתן".
ובינתיים בפגישה בבניין פנימה מתבררות מהר מאוד כוונות הגעתו של השר: "כבר בתחילת הפגישה אומר לנו שר הביטחון 'באתי כדי לומר לכם שאתם צריכים לעזוב את המקום'. הרב לוינגר נעמד, עשה קריעה בבגד, יצא בסערה מהחדר וצעק לאנשים 'שר הביטחון דורש שנעזוב! באים לגרשנו!'. ההמון שמע את הרב לוינגר, קם ממקומו והתחיל להתקדם לכיוון התחנה".
האלפים הצועדים אל המבנה בו שוהה שר הביטחון עם אנשיו הבהילו את אלוף הפיקוד האחראי לשלומם של האח"מים. "האלוף נבהל. שר הביטחון הרי נמצא תחת אחריותו. הוא הודיע למאות החיילים שעל הגבעות לרדת למקום והיה חשש להתנגשות קשה. הייתה בהלה בפמליה ואברהם מינץ, אחד מחברי המזכירות, אדם שלפני מלחמת השחרור היה בעלייה לביריה, ניגש לאלוף יונה אפרת ואמר לו 'תן לי לטפל בעניינים'. האלוף טען ש'אף אחד לא יכול להשתלט על המון כזה'. מינץ ביקש כמה דקות. הוא לקח מגפון, יצא אל ההמון שלא מכיר אותו ואמר 'אני נציג גרעין אלון מורה. התחלנו דיון עם שר הביטחון ואנחנו צריכים להמשיך אותו בשקט. אני מבקש מכל הציבור ללכת חזרה אחורה ולחזור למקומו'. כל ההמון, ללא התנגדות ולו של אדם אחד, חזר אחורה והתיישב. מינץ פנה לרב נריה וביקש ממנו להמשיך בשיעור, ואנחנו חזרנו אל הבניין להמשך המו"מ עם שר הביטחון".
"המשמעת הנפלאה של ההמון שהבין שצריך להישמע להנחיותיהם של המובילים הייתה מדהימה. לא היה אחד שחשב שיש לו זכות לפעול לבד.", אומר שבות ומציין כי אמנם בסופה של אותה ישיבה לא הגיעו הצדדים לעמק השווה "אבל כתוצאה מהדיון, אחרי שפרס עזב, הייתה הודעה שהוא מבקש שנציגינו יגיעו אליו, ואז נסעו אליו להמשך מו"מ - הרב לוינגר, הרב חנן פורת, אמנון וייס, בני קצובר, הרב מנחם פליקס ופרופ' מרדכי חן כנציגי הגרעין. הם נפגשו בלשכתו, ובסוף היה ההסכם שאישר את התחלת הקמת הישוב אלון מורה בבסיס בקדום, דרומית לתחנת הרכבת, ומההתחלה הזו קם הישוב קדומים ואחר כך אלון מורה והלאה להמשך יישובי השומרון".
על חזון הריבונות בתקופה ההיא של צעדי ההתיישבות הראשונים אומר שבות כי התפיסה שהובילה את המתיישבים והנהגתם היא שילוב של חזון ועובדות בשטח. "לא בכל אסיפת חברים ולא בכל ערב דיברנו על ריבונות, אבל היה מובן מאליו שמטרת ההתיישבות היא שיהודה ושומרון יהיו חלק ממדינת ישראל. זה היה דבר מובן מאליו, כמו שההתיישבות החיונית לפני קום המדינה נועדה להכין את הקמת המדינה. זו הייתה מטרת כל המפלגות הציוניות".
"גם אנחנו ראינו את המטרה שיהודה ושומרון יישארו לעולמי עד חלק ממדינת ישראל, כמו שהיה ברור שאם נתיישב נקדם את הזכות והחובה של מדינת ישראל כלפי ארץ ישראל. היה ברור לנו שכל קבוצה וגרעין שעלו להתיישב שלא על דעת המוסדות המתיישבים, בהמשך אושר להם להמשיך להתיישב והמוסדות הכירו בישובים הללו, וכך גם אנחנו, נקים את הישובים ובהמשך האישור יגיע. כל העליות החוזרות ונשנות היו בידיעה שבסופו של דבר המדינה והמוסדות יכירו בקבוצות שרוצות להקים ישובים".