הקפאת בנייה תחת לחץ אמריקאי אינה המצאה חדשה. ישראל הראל נזכר בהקפאה הראשונה ובמפגש טעון אחד שהניב מהפך.
לקראת יום שחרור ירושלים, יו"ש והגולן שוחחנו עם מספר דמויות מפתח בהתיישבות, העלינו זיכרונות מימי בראשית ותהינו עד כמה העסיק חזון הריבונות את חלוצי יו"ש בימים ההם, ימי הצעדים הראשונים של ההתיישבות.
ישראל הראל
הפובליציסט וההוגה ישראל הראל, היו״ר-המייסד של מועצת יש״ע, ״נקודה״ והמכון לאסטרטגיה ציונית, נזכר באירוע לכאורה ״קטן״, אך דרמטי וסוער, שהתרחש בשנת 1980 מאחורי דלתיים סגורות בחדר ישיבות הממשלה.
שנתיים חלפו מאז מהפך 77 'והתקוות שרבים בהתיישבות ומחוצה לה תלו בהבטחתו של ראש הממשלה, מנחם בגין, להקמת ״הרבה אלוני מורה״, נכזבו. "לצערנו לא קמו הרבה וגם לא מעט", נזכר הראל ומזכיר כי הקפאת בנייה בעקבות לחץ אמריקאי לא החל בעידן בקר אובמה. כבר אז הפעיל הנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר (הראל: ״העוין ביותר לישראל מבין נשיאי ארצות הברית"), לחץ על מנחם בגין בדרישה להקפיא את הבנייה ביהודה ובשומרון, לחץ שהחל מיד עם פגישתם הראשונה.
"בתגובה להקפאה ההיא החלה מועצת יש"ע, שאך זה קמה, במסע לחצים על הממשלה, אך ללא הועיל. לבסוף החליטה שהנהלת המועצה, היינו ראשי המועצות (היו אז 4 בסך הכל) ואני נפתח בשביתת רעב מול משרד ראש הממשלה. להפתעתנו, השביתה מגנטה אלינו אלפי מזדהים מרחבי הארץ, במיוחד את תושבי ירושלים. יישובים שלמים עלו לגבעת הוורדים והצטרפו גם הם לשביתת הרעב. היישובים המובילים היו אלקנה ואלון שבות, אבל אליהם הצטרפו עוד רבים משאר היישובים (המעטים) שהיו אז. מדי כמה ימים קיימנו הפגנות שבאחדות מהן השתתפו אלפי איש. השביתה וההפגנות, שבהן השתתפו גם אנשי ליכוד, כאבו מאוד לבגין. הוא שלח אלינו את יצחק שמיר, אז שר החוץ, לשדל אותנו שנפסיק לשבות, ומדי כמה ימים גם נקראנו אליו לשיחה שבה טען שהוא חפץ לא פחות מעמנו בהרחבת ההתיישבות, אולם בנסיבות המדיניות שהן נתונה ישראל, בתחום הזמן הזה, הדבר אינו אפשרי. ׳ביטחו בי׳, ביקש והפציר בנו להפסיק את השביתה".
"היינו מאוד עיקשים ולא נענינו. באחת הישיבות, כשכבר היינו מותשים מרעב ,הוא פרש ידיו, פתח את לבו והתוודה: ״הבטחתי לנשיא קרטר, לא להקים יישובים חדשים. האמינו לי, היו לי סיבות טובות להבטיח כן״.
למשמע דברים אלה היכה הראל באגרופו בשולחן וקרא: "אדוני ראש הממשלה, גם לעם ישראל הבטחת; הבטחת ׳הרבה אלוני מורה׳!". באותן שניות, נזכר הראל, אחזה התרגשות רבה, אולי אף תדהמה, בכולם, גם בו עצמו, על התעוזה. "היינו נדהמים וגם הוא. הוא קם, חיוור פנים ואמר 'כך אני לא יכול להמשיך' ועזב את אולם ישיבות הממשלה. יחיאל קדישאי, מזכירו המיתולוגי, הלך אחריו, חזר כעבור זמן קצר, פנה אליי ואמר 'תתנצל ואז תתחדש הישיבה'. אמרתי שלא אתנצל כי אמרתי אמת לאמיתה. עמדתי כשני מטר ממנו בקדומים בשעה שהבטיח לעם ישראל לבנות הרבה אלוני מורה".
"אחדים מחבריי ביקשו שאקבל את בקשת קדישאי. בגין, למרות האכזבה ממנו, היה אוטוריטה בעינינו וחשנו לא מעט דיסטנס ממנו. אפילו אליקים העצני שהיה הסמן הימני של מועצת יש״ע, מעין שומר חומות שדאג שלא נהיה נתנהג כמפד"לניקים, ביקש ממני שאתנצל. אמרתי להם שאם נבקש סליחה על מה שנאמר כאן, נמעל בשליחותנו ובחובתנו".
החבורה חזרה אל גן הוורדים להמשך שביתת הרעב שנמשכה כארבעים יום. שביתה שהחלה לפני פורים נמשכה בליל הסדר והסתיימה סמוך ליום העצמאות. בליל הסדר אכלו השובתים פירורי מצות". הידיעה ששביתת הרעב נמשכת גם בפסח גרמה לתסיסה מיוחדת. רבנים הגיעו כדי לשדל אותם להפסיק. ״לא הסכמנו, ואף הרחבנו את שורות השובתים והגברנו את ההפגנות מול משרדו של בגין. אחרי פסח קראו לנו שוב ללשכתו. קדישאי לקחני הצידה והציע שאתנצל. הדבר ישפיע לטובה על אווירת הישיבה. הודיתי בנימוס".
"יצחק שמיר פתח את הישיבה ואמר שהוא וראש הממשלה דנו באפשרויות שונות לפתרון המשבר, ועיקרן: מציאת דרך להמשך פיתוח ההתיישבות ביש״ע. הואיל וזו המגמה, המשיך שמיר, הפסיקו את השביתה וביטחו בנו. התעקשנו וביקשנו לשמוע מה הן ״האפשרויות״ שצצו עכשיו ולא היו אפשריות עד עתה. שמיר היסס רגע ולאחר מכן ביקש שהן תהיינה חסויות. אחת מהן, זו שקיבלנו בסופו של דבר, הייתה להקים ועדה בראשות השר יצחק מודעי שתבצע סקר קרקעות מקיף בכל יו״ש, תאתר אדמות מדינה ועליה ייבנו בהמשך הזמן יישובים חדשים. זה היה עבורנו סימן טוב כי מודעי היה עצמאי בדעותיו ובמעשיו, ונחשב לקרוב בעמדותיו אלינו. ואכן, הוועדה בראשותו קמה, ועו״ד פליאה אלבק ז״ל, ראשת האגף האזרחי במשרד המשפטים, הייתה למרכזת המקצועית שלה. היא ונציגים שונים ממשרדי הממשלה, צה״ל והמנהל האזרחי (אז עוד קראו לו הממשל הצבאי) יצאו, כשהיא מובילה בתנופה רבה, לבצע את הסקר. את הוועדה ליווה מקרוב מאוד אריק שרון, אז עוד בתקופת הבנייה שלו״.
אלבק, "אישה דגולה ומשפטנית אמיצה", כהגדרתו של הראל, החלה בעבודה נמרצת למיפוי וחקירה מעמיקה של מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון, כל זאת, כאמור, יחד עם אריאל שרון. הוועדה בראשותה איתרה אדמות מדינה לקראת תנופת ההתיישבות שתבוא. ג'ימי קרטר הפסיד בבחירות, רונלד רייגן נבחר, וזמן מה לאחר מכן הגיש תכנית מדינית לבגין, שעיקרה נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון תמורת שלום. אך בגין אזר עוז והבהיר לבית הלבן שישראל אינה צ׳כסלובקיה (שהכתיבו לה תנאי כניעה ערב מלחמת העולם השנייה) שאין לו כל כוונה לקבל תכתיבים. ואריאל שרון, אז שר החקלאות, התייצב בראש מעשה ההתיישבות בימים ההם".
בחלקה השני של שיחתנו עם הראל שאלנו עד כמה העסיק חזון הריבונות את ראשי ומקימי ההתיישבות בשנותיה הראשונות. תשובתו נחרצת ונוקבת:
"המחדל הגדול של תנועת ההתיישבות שלנו הוא שלא חשבנו במושגים של ריבונות. שאפנו לזה בממד ערטילאי, אבל ריבונות מביאים על ידי מדינאות, ומדינאות לא הייתה בהנהגת גוש אמונים ומועצת יש״ע. צר לי לומר שגם ההנהגה שחוללה את התנועה הזו, תנועה שלא הייתה כמותה בישראל (התנועות האחרות קמו בחו"ל. גוש אמונים היא למעשה התנועה המגשימה הראשונה שקמה בארץ ישראל, חוץ מתנועת 'מחנות העולים', שלא הייתה בעלת עצמה כמו גוש אמונים), לא החשיבה את המחשבה והמעשה המדיניים. היא חשבה שדי בהתיישבות כדי להביא לריבונות. על בשרנו למדנו, בסיני ובגוש קטיף במיוחד, שהתיישבות אינה מבטיחה ריבונות".
"תנועת הריבונות צריכה כיום להיאבק מאבק שהיה אמור להתחיל לפני כ-45 שנה, עת קם גוש אמונים. אידיאולוגית כולם הסכימו לחזון הריבונות, אבל מעשית היינו די מגששים בשאלת האיך להגשים את החזון הזה, היינו די אדישים לכך. בזמנינו אפילו לא דיברו על זה ולא עשו על זה כנסים, והתסכול הוא שאז זה היה אפשרי. לפני 45 שנים היה עדיין הלם מלחמת ששת הימים ומולנו לא התגבשו כוחות שמאל גדולים. אם היו ממשלות בישראל בעלות עוז הן היו יכלו לעשות כל דבר, כולל סיפוח סיני שניתנה למצרים ב-1918 כאתנן איפריאליסטי. ובוודאי יהודה ושומרון. כל המדינאים כאן ובעולם ידעו שלמעט אנגליה ופקיסטאן, העולם לא הכיר באחיזה הירדנית ביהודה ושומרון, ולכן אם היינו מעוררים את זה אז ותובעים ריבונות, כפי שתבענו התיישבות, זה היה אפשרי. עד היום אני שואל למה לא דרשנו ריבונות ולא רק את מימוש ההבטחה של 'עוד אלוני מורה'. זו לא הייתה דרישה גרנדיוזית מדי".