במאמר שפרסמה בעיתון 'ישראל היום' (25.10) קוראת ד"ר ענת רוט, עמיתת מחקר בפורום קהלת וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, לממשלת ישראל לנצל את ההזדמנות המדינית ההיסטורית הנקרית בפניה לביצוע צעדים ראשונים של החלת ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון.

"אנו עומדים בפני חלון הזדמנויות מדיני נדיר, ועלינו לנצלו כדי להתנתק סוף־סוף מחזון אוסלו ושתי המדינות ולהחיל את הריבונות הישראלית על חבלי הארץ בשומרון ויהודה", כותבת ד"ר רוט ומפרטת:
​ 
בעשור האחרון חברו גורמים חברתיים ופוליטיים, מקומיים ואזוריים, שהובילו את רוב העם בישראל - וגם בכירים בממשל האמריקני - למסקנה, שרעיון שתי המדינות הוא לא ה"פתרון" לסכסוך, אלא חומר הדלק שלו. הדרישה מהפלשתינים לוותר על האתוס שלהם ולחתום על קו גבול סופי, על סוף הסכסוך וקץ התביעות - היא הגורם המרכזי לאלימות ולטרור נגדנו. זו דרישה שהם לא מסוגלים לעמוד בה, והם יעשו הכל כדי להימנע מכך. 

אדריכלי אוסלו ושותפיהם חוזרים וטוענים, שיש להבחין בין פת"ח לחמאס. אלא ש־25 השנים שחלפו מאז מלמדות שזו הבחנה מלאכותית. ההבדל בין הארגונים הוא טקטי בלבד: חמאס מדבר בגלוי על כמיהתו לחיסול המדינה הציונית, ו"הולך על כל הקופה": שיבת הפלשתינים לאדמתם ולבתיהם ביפו וברמלה, בחיפה ובצפת, והתנגדות לכל פשרה טריטוריאלית. 

אבו מאזן, מנגד, הולך בעקבות מורו ורבו ערפאת, על פי תורת השלבים: מוכן לקבל מדינה בגבולות 67', אבל רק כשלב ראשון. היעד שלו זהה לזה של חמאס: חיסול מדינת ישראל. לכן הוא לא מוכן לוותר על זכות השיבה, לחתום על "סיום הסכסוך וקץ התביעות" ולהכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. לכן גם לפלשתינים אין עדיין מדינה. לא בגללנו, אלא בגללם. 

בהנחה שיש הסכמה בין שמאל לימין, על כך שלא מומלץ להמשיך במדיניות ה"שב ואל תעשה", עומדות על הפרק שתי חלופות: להיפרד או לספח. גורמי שמאל, למשל אנשי המכון למחקרי ביטחון לאומי, מציעים להתחיל בהיפרדות חד־צדדית מיהודה ושומרון, כלומר לתת לפלשתינים מדינה על חבלי המולדת שלנו - עמדה קדמית לחיסולה של ישראל - מבלי לדרוש כל תמורה. 

הימין, לעומת זאת, מציע להסיט את הרכבת ממסלול אוסלו המדמם, ולשנות כיוון. במקום העכשוויזם של אוסלו, המנסה להשליט רעיונות מלמעלה ולכפות על העמים את "סיום הסכסוך", הגיע הזמן לייצר מציאות של חיים משותפים מלמטה, שתוביל מעצמה לסיום הסכסוך, בדרך הטבע, קמעה־קמעה. לכונן על בסיס המציאות הנוכחית שני מרחבי מחיה נפרדים, ישראלי ופלשתיני, באופן שיבטיח את הרוב היהודי, לבטל את הממשל הצבאי ולנרמל את החיים בשומרון וביהודה. 

בשטחי A ו־B, שבהם חיים 98 אחוזים מהפלשתינים, יתקיים שלטון עצמי ויינתן לתושבים חופש פעולה מלא בכל סוגיות הפנים (חינוך, תרבות, תיירות, כלכלה, רווחה וכדומה). על שטחי C תחיל ישראל את החוק הישראלי האזרחי. בד בבד, תפעל ישראל לצמצום נקודות החיכוך עם הפלשתינים, להגדלת חופש התנועה שלהם, לפיתוח התשתיות וליצירת התנאים לצמיחה כלכלית ולשיפור איכות החיים. כל זאת באמצעות שורת צעדים שמשמעותם החלפת החומות בגשרים. 

בניגוד לתוכניות השמאל, המעוררות מתח ודריכות בלתי פוסקים, התוכנית הזו תייצר רוגע. ברגע שנפסיק להתעקש על קביעת מסמרות, לא הערבים ולא היהודים יידרשו לוותר על חלומם, למחוק את זהותם, לטשטש את הנרטיב שלהם ולהכריע "עכשיו" בסוגיות הטעונות. זהו האקלים שבו יהיה אפשר להנמיך את מפלס האיבה והפחד ולהביא לעמי האזור יציבות ושגשוג. 

האמריקנים כבר הצהירו שהם פתוחים לשמוע וללמוד רעיונות חדשים. כל מה שנדרש הוא שנתניהו ירים את הכפפה, ינצל את חלון ההזדמנויות שנפתח, ויוביל את המהלך ההיסטורי שהמחנה הלאומי כולו מצפה לו: החזרת הריבונות הישראלית לחבלי המולדת שלנו.