רעיון החלת החוק הישראלי על מרחבי ההתיישבות כשלב ראשון של ריבונות מלאה טומן בחובו מספר מכשולים, אבל יש להם גם פתרון. חושבים מחדש על השלב הראשון.
השורות הבאות אינן מבקשות להתייחס ליישומו הכולל של חזון הריבונות, אלא להתמקד בצעדים הראשונים שלו, צעדים שאם לא ייעשו תוך שימת לב לפרטים מסוימים עלולים להביא לתוצאות הפוכות מהרצוי והמצופה.
במסגרת הדיונים הפנימיים בחוגי הימין על דרכי החלת הריבונות על יהודה ושומרון עולה כמעין מענה ביניים ההצעה להחלת החוק הישראלי בשלב ראשון על הישובים היהודיים. את הרעיון הזה ניתן לשמוע בעיקר בקרב בכירי הליכוד, אך לא רק מפיהם. אין צורך להיות בעל אוזן חדה מדי כדי לשמוע את בכירי הליכוד מקפידים לציין את תמיכתם בהחלת החוק הישראלי על מרחבי ההתיישבות ולא על כלל יהודה ושומרון. כנגזרת מכך הם מתנסחים בזהירות על 'ריבונות ביהודה ושומרון' ולא 'ריבונות על יהודה ושומרון', וכאן לסמנטיקה המילולית יש משמעות.
מאחר והרעיון אינו מכניס את ישראל לתסבוכת דמוגרפית הוא נשמע לכאורה קוסם, אך בחובו מספר בעיות משמעותיות שיש לתת עליהן את הדעת, ואולי למצוא רעיון חלופי אותו אני מבקש להציג כאן:
הבעיה המרכזית שבהחלת החוק הישראלי על הישובים (או מרחבי ההתיישבות, תלוי בבחירה הניסוחית של הדובר) היא בכך שרעיון זה עלול להוות מחסום משפטי-חוקתי מול שאיפה וחתירה להקמת ישובים חדשים.
הגדרת מעמד חוקי שונה להתיישבות לעומת שאר השטח עלולה להפוך למוקש ולמכשול בפני ממשלת ישראל במידה וזו תרצה להקים ישובים חדשים. הקמת ישובים תצריך, לבד מכל התהליכים הקיימים כעת, גם מהלך חקיקתי שישנה את הגדרת הקרקע המתוכננת להקמת ישוב חדש מכזה בו עדיין אין ריבונות ישראלית לכשטח ריבוני. מדובר במהלך חקיקתי מורכב פי כמה מזה הנדרש כיום. מאחר וכך צפוי כל מהלך שכזה לפתוח מחדש את הוויכוח פוליטי בין ימין ושמאל, שיכול בנקל לגלוש גם לעימות בינלאומי. התוצאה עלולה להיות הקפאה מוחלטת של הסיכוי להקמת ישובים חדשים.
לענ"ד המהלך הנדרש כצעד ריבוני ראשון הוא לא החלת הריבונות והחוק הישראלי על הישובים בלבד, אלא החלת החוק הישראלי על השטח כולו למעט ההתיישבות הערבית הצפופה. ניתן לכנות זאת בקיצור – תכנית הגושים הערביים.
על מנת לבצע את המהלך יהיה צורך במיפוי הערים הערביות והאזורים הכפריים הערבים הצפופים ואותם להותיר, בשלב זה, תחת אחריות מוניציפאלית-אוטונומית ערבית. על כל שאר השטח יוחל החוק הישראלי על כל המשתמע מכך.
בהגדרה מחודשת זו של השטח ניתן יהיה לבטל סופית את חלוקת השטח על פי מורשת אוסלו לשטחי A, B, ו-C. מרגע זה ואילך עד השלב הבא של החלת הריבונות תהיינה שתי הגדרות בלבד (ואין סיבה שלא לתת להן שמות עבריים, א' ו-ב' למשל).
חלוקה מחודשת של הקרקע ואכיפה ישראלית ראויה גם תבלום את מהלכי ההשתלטות המתוזמרים והממומנים של הרש"פ על קרקעות יהודה ושומרון, כפי שהדברים מתרחשים כיום באין מפריע. תיפסק מציאות האבסורד בה ישראל מתנדבת מעצמה לצמצם את הבנייה היהודית לגושי ההתיישבות (אם בכלל), בעוד הצד הערבי מתרחב ומתפשט כמגמה לאומית.
ניתן לשער שתכנית הגושים הערבים תזכה לביקורת מצידם של יפי נפש שימהרו לערוך הקבלות ל"גטאות" ותזכורות מתקופות אפלות כיד הדמיון הטובה עליהם וכמקובל. לאותם מבקרים ראוי להזכיר שכאשר דובר בהשארתם של היהודים ב"גטאות" של גושי התיישבות הדבר לא הפריע להם.
בשולי הדברים נכון לציין כי החלת החוק הישראלי על מרחבי ההתיישבות היהודית בלבד עלולה להוות גם מכשול בדרך ליישומו של החזון המלא: במידה ותוסדר השוואת תנאיהם האזרחיים של תושבי יו"ש היהודים, כחלק מהחלת החוק על הישובים, יהיה בכך אמנם קץ מעשי ומבורך לאפלייתם, אך עם זאת המציאות החדשה עלולה להיות מניע להקפאת המצב הקיים והסתפקות בו, שכן תוסר מעל סדר היום הפגיעה הקיימת כיום בזכויות האזרח של כחצי מיליון (בינתיים) מתיישבים. מדינאים ופוליטיקאים יראו בכך מציאות שניתן לחיות איתה, וחמור מכך, בתוכם עלולים להיות גם מי שיראו במציאות זו בסיס להקמת מדינה ערבית על מרבית השטח במקביל להשוואת זכויות המתיישבים היהודים בגושי ההתיישבות. מעין "עסקת חליפין" מסוכנת של חוק ישראלי על הישובים תמורת מדינה פלשתינית. בכך עלול רעיון החלת החוק על הישובים בלבד להביא לגניזת החתירה להגשמת חזון הריבונות.