ככל שהטרור התגבר בשלושים השנים האחרונות כך ירדה גם התמיכה בהסכמי אוסלו. אבל כדי להביא לשינוי אמיתי בשטח ולקבור סופית את ההסכמים חובה להכריע באמצעות הריבונות שזו הארץ והאדמה שלנו.
שבנו הביתה אחרי 2000 שנות תלאות, הקמנו מדינה ריבונית מתוך תחושת שליחות ציונית. ב1967 צה"ל והקב"ה הרחיבו את גבולנו: משפלת החוף עלינו להרי יהודה, שומרון, ירושלים, עזה סיני והגולן. מתנה ענקית שלא ידענו מה לעשות בה ועדין 56 שנה אחרי הניצחון הניסי, ממשלות ישראל אינן מוכנות להעביר החלטה שהארץ הזאת שלנו.
ענקי הרוח שבינינו התחילו להתיישב במרחבי הארץ המשוחררת, המשיכו את מעשי החלוצים והאמינו שבמקום שייחרש התלם האחרון - שם יהיה גבולנו, מן קונצפציה שהתאימה טרם קום המדינה. במקום להחיל ריבונות מיד ולעסוק בבניה ופיתוח בצורה ממלכתית, כבשנו דונם ועוד עז והגענו כך לחצי מיליון יהודים ביהודה ושומרון. ההסתכלות המינימליסטית השתקפה בפי החלוצים במשפטים השגורים כגון "ביסורים נקנית ארץ ישראל", "כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא", "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "תפילה לעני" – ואנו שואלות האם זה מחויב המציאות? האם זאת הדרך היחידה? האם אולי עם ישראל מפחד ולכן הדרך ארוכה?
אנו רוצות להציע דרך אחרת. לנו נראה שהדרך של כלב ויהושע עדיפה: "עלה נעלה וירשנו אותה". כדי להגיע לאותה דרך עלינו לפעול בשני מישורים: התיישבות וריבונות. לצערנו אנו פוסעים רק על מסילה אחת - מסילת ההתיישבות ולא פוסעים על המסילה המדינית שסופה ריבונות. מבלי לפסוע על המסילה המדינית לדרישת ריבונות אנו נאלצים כיום להשתמש בפלסטרים. להחזיר את המחסומים, לבנות כבישים עוקפים, למגן את הישובים, למגן את המכוניות, להיכנס לגטו מחשבתי.
איבוד הדרך והפחד מפני הערבים החיים בארצנו הביאו אותנו לא לסיים עד הסוף את מלחמת ששת הימים ומשם הדרך הייתה פתוחה להסכמי אוסלו שעבורם שילמנו באלפי קורבנות. במסגרת הסכמים אלה ישראל הפקירה חלקים נרחבים מלב ארצנו לישות ערבית טרוריסטית שישראל הקימה, ייבאה מחוץ לארץ טרוריסטים שינהלו אותה, חימשה את אותם מחבלים בנשק ותחמושת וערי מקלט וכפתה את אותה "רשות פלשתינית" כהנהגה חדשה על ערביי יהודה, שומרון ועזה. מרחבי הארץ בו עברנו בחופשיות כל השנים עברו פתאום חלוקה לA,B וC ושלטים אדומים של "אין כניסה לישראלים" הוקמו בכל מקום, כשהכוונה היא כמובן רק ליהודים. ההמשך היה גירוש אלפי יהודים מגוש קטיף וצפון השומרון.
טענתם של אדריכלי אוסלו הייתה שתוכניתם אמורה לתת מענה לסכנה הדמוגרפית. ערביי יו"ש, ערביי מדינת ישראל וערביי עזה באמת מהווים סכנה דמוגרפית כאשר מאבדים את הכיוון והמטרה, כאשר שמים את המדינה הדמוקרטית בראש מעיינינו ולא מדינה יהודית. אם לא נדבוק במדינה יהודית כמטרת על, באמת יש כאן סכנה גדולה. היום כבר לא תקין פוליטית לדבר על מדינה יהודית, על ייהוד הגליל, על התיישבות יהודית בנגב. ה"דמוקרטיה" הביאה אותנו לכך שראשי מועצות ערביים מדברים בקול רם שהם חיים במדינת כל אזרחיה ולא מחויבים להמנון, לדגל, ליום הזיכרון אבל לטענתם המדינה כן מחויבת לדאוג לרווחתם ללא שום מחויבות מצידם.
56 שנה ללא ריבונות על ארץ ישראל - ערביי יהודה ושומרון מרגישים את חוסר הביטחון שלנו, את הגמגום שלנו והם מתנהגים כריבוניים. ערביי מדינת ישראל והבדויים בנגב קראו את המפה, וגם הם הרימו ראש ודורשים לממש שאיפות לאומיות גם בתוך הקו הירוק. הסכמי אוסלו נחתמו כאשר הערבים אינם מכירים בישראל כמדינה יהודית. ישראל לעומת זאת, הכירה באש"ף כנציג החוקי והלגיטימי של 'העם הפלשתיני' בלא שאש"ף תכיר בישראל כמדינה יהודית. ישראל הסתפקה בכך שאש"ף הכיר במדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון. ישראל המשיכה לקיים משא ומתן וליישם את ההסכמים על אף הטרור וההסתה. אלימות היא חלק מאסטרטגיית הפלשתינים ללחוץ על ישראל. (דר' שמואל אבן, עשרים שנה להסכמי אוסלו).
למזלנו, ככל שהטרור התגבר ירדה התמיכה בהסכמי אוסלו וכעת אנו מתמודדים עם הסכמים חדשים. הסכמי השלום עם מדינות ערב, עליהם מדברים גם בימים אלו, מחירם ריבונות. האמירויות, סעודיה, מרוקו יכולים להעלים עין מבנייה ביהודה ושומרון אך את הריבונות הם לא מוכנים שנחיל. הסיבה לכך כי הערבים מבינים את ערך האדמה, והם מבינים שכשישראל תחיל את הריבונות על שטחי יהודה, שומרון ובקעת הירדן - היא תכריע סוף סוף שזו הארץ שלה.
אנחנו בנקודה קריטית בזמן. הלחץ הבינלאומי גובר, הצעירים לא זוכרים את חומת מגן והסיבות בגללן יצאנו אליה, ותוך זמן זה אנו מאבדים אלפי דונמים ביהודה ושומרון ו"שותפים" להקמת מדינה פלשתינית דה פקטו. ישראל חייבת לעלות מחדש על המסלול הציוני. לבנות ערים גדולות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן, אזורי תעשיה, לפזר אוכלוסין, לדאוג בצורה ממלכתית לעליה גדולה של מיליוני יהודים מכל הארצות, לדאוג לביטחון בכל גבולות ארצנו. אך ראשית כל יש לבטח את הגבול המזרחי - על ידי החלת הריבונות על בקעת הירדן תחילה, החזרת המשילות וההרתעה.
אנו בשעת חירום לאומית. הנזק שאדריכלי אוסלו גרמו הוא אדיר. ב"ה יש ממשלת ימין עם צידוק שלטוני של 64 מנדטים, רוב שרי הממשלה ורוב מוחלט של חברי הכנסת מודעים לבעיות, מבינים את המצב. ראש הממשלה עד עתה עצר בעוז הקמת מדינה פלשתינית ואנו קוראים לראש הממשלה- עלה למדרגה הבאה- החל ריבונות! החל ריבונות על בקעת הירדן תחילה. על בקעת הירדן יש קונצנזוס רחב מיגאל אלון, דרך יצחק רבין, בני גנץ ורבים נוספים החרדים לעתידה של ארצנו מכל רחבי הקשת הפוליטית. זאת התשובה הראויה לתיקון נזקי הסכמי אוסלו.