בראיון לעיתון 'ישראל היום' (30.11.18) קובע ד"ר ז'ק גוטייה, מומחה קנדי לחוק בינלאומי שסוגיית הבעלות והקניין המשפטיים על ירושלים היא עבודת הדוקטורט שלו, כי ריבונות ישראל בירושלים וביהודה ושומרון תואמת את החוק הבינלאומי.

"כמשפטן אני קובע שלא נכון מבחינת הצדק לטעון שיהודים־ישראלים בכל חלק של ירושלים הם גנבים או מתנחלים שהשתלטו באופן לא חוקי על משהו שלא שייך להם. זכות הקניין ניתנה לעם היהודי בנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה. זה רלוונטי בכל מו"מ ובכל הסדר עתידי על מעמד ירושלים. הבעיה היא שנרטיב פוליטי מסוים תפס את מקומם של טיעונים משפטיים", אומר גוטייה לכתב העיתון, אלדד בק.

את קביעתו מאשש ד"ר גוטייה על הרקע ההיסטורי הנפרס לאורך מאה השנים האחרונות, שהפרק הראשון שלהם מתחיל בועידת סן-רמו, שם אף הוצגה המפה הקובעת כי יהודה ושומרון הן חלק בלתי נפרד מכברת הארץ שבה תוקם המדינה היהודית:

"ההחלטה האחרונה של חבר הלאומים, הגוף הבינלאומי שקדם לאו"ם, אשר התקבלה באפריל 1946, הדגישה שהמדינות החברות שמחזיקות עדיין במנדטים על שטחים שהועברו לניהולן, צריכות להמשיך לנהל אותם לטובת ולרווחת העמים שגרים בהם, בהתאם להתחייבויות שלקחו על עצמן במנדט. עם היעלמות חבר הלאומים - מחויבויות המנדט על פלשתינה נותרו בתוקף, ועבור העם היהודי העובדה הזו מאוד רלוונטית. באמנת האו"ם, שהיא הסכם בינלאומי המחייב את כל האומות, מודגש שאף סעיף בה אינו יכול לשנות את הזכויות שניתנו לעמים לפני אשרורה. הסעיף הזה נועד לשמר גם את הזכויות שניתנו לעם היהודי בארץ ישראל. לכן כל מה שנעשה באו"ם מחויב לסעיף הזה". 

"הסכם סייקס־פיקו על חלוקת המזה"ת היה הסכם סודי בין צרפת ובריטניה, בניגוד להצהרת בלפור שפורסמה פומבית", הוא אומר. "אסור לשכוח את העיקרון שלא ניתן לתת את מה שאינו שלך. כך, שלצרפת ולבריטניה אז לא היתה בעלות וזכות קניין על השטחים הללו, אלא לאימפריה העות'מאנית. כמשפטן הייתי צריך לבדוק באיזו נקודת זמן המעצמות הללו קיבלו החלטות שהיתה להן זכות לקבל. הצהרת בלפור היתה ללא ספק רגע חשוב מאוד. באמצע המלחמה, בנובמבר 1917, הבריטים היו מודאגים מדרך התפתחות המלחמה, והממשלה הבריטית החליטה לתמוך בהקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה. זו החלטה פוליטית חשובה מאוד, גם אם אין לה תוקף משפטי. ב־1917 לא היתה מדינה בשם פלשתינה. ארץ הקודש היתה חלק מהאימפריה העות'מאנית והיתה מחולקת למחוזות. פלשתינה נתפסה כארץ הקודש של היהודים. הבריטים כבשו את ירושלים רק מאוחר יותר. כך שהצהרת בלפור אינה מהווה בסיס לזכות הקניין של היהודים". 

כאמור, שאלת היקפה של המדינה היהודית שתוקם נדונה. היה זה בועידת סן-רמו. גוטייה מזכיר ומספר: "במשך יומיים דנים נציגי המעצמות המנצחות מה לעשות עם שטחי האימפריה העות'מאנית ואיך להגיב לדרישות הערבים והיהודים. ב־25 באפריל הם מקבלים את ההחלטה: בריטניה, צרפת, איטליה, יוון, בלגיה ויפן מסכימות לדרישות היהודים להקמת בית לאומי בפלשתינה. התומך הכי נלהב היה לויד ג'ורג' הבריטי. הוא נשאל על ידי הנציג הצרפתי: 'מה היא פלשתינה שתינתן ליהודים?' ובתגובה הוציא מפה שמראה את גבולות ארץ הקודש בתקופות המלכים דוד ושלמה".

"סן רמו מתקבלת לראשונה ההכרה בזכות ההיסטורית לבעלות יהודית על א"י. המעצמות שקיבלו את כל הסמכויות הכירו בקשר ההיסטורי הזה. ההחלטות של סן רמו מעוגנות בהסכם סוור שנחתם עם טורקיה בקיץ 1920, שלא אושרר על ידי הטורקים. אבל ב־1923, בהסכם לוזאן, הטורקים מוותרים על זכויות הבעלות שלהם על השטחים במזה"ת, ותוכנו של הסכם סוור כלל לא שונה. בהסכם הזה נאמר באופן מאוד ברור, שזכות הקניין מועברת למעצמות שניצחו".

גוטייה מציין בראיון כי "ההבדל היחיד בין ירושלים ליהודה ושומרון הוא שישראל - המדינה היהודית - ניכסה לעצמה את זכותה על ירושלים. כשהאו"ם מפרסם החלטות שמתייחסות לשטחים הפלשתיניים הכבושים, זה אינו מונח תופס מבחינת החוק הבינלאומי, מאחר שהשטחים הללו מעולם לא היו פלשתיניים".