במקביל להתפכחות מרעיון אוסלו הוביל הרב בני אלון ז"ל את 'היוזמה הישראלית' שתכליתה ריבונות מלאה ביו"ש. יד ימינו, אורי בנק מספר ונזכר.
עם פטירתו של השר ויו"ר האיחוד הלאומי לשעבר ביקשנו ממי שהיה יד ימינו במשך למעלה מעשרים שנה, אורי בנק, לספר על התכנית המדינית אותה הוביל כשהניח אלטרנטיבה מימין לרעיון חלוקת הארץ שהוביל השמאל בעידן אוסלו.
"לבני אלון, שהגה את 'היוזמה הישראלית' היה שאר רוח ויכולת ניתוחית נדירים. הוא ראה הרבה לפני כולם את הנולד. דרך התכנית הזו הוא הציב את העובדה שהימין חייב להציב אלטרנטיבה לתכניות השמאל. הוא היה הראשון שניסח תכנית עם הגיון פנימי שמתייחסת לכל הנקודות המדיניות ולמה שעתיד להיות כאן כשיחילו את התכנית. כל מנהיגי הימין עסקו בלהגיד מה לא ולכבות שרפות שהשמאל הדליק. בני אמר שזה לא מספיק וצריך להציג מה כן".
ממשיך בנק ומתאר: "זה היה קשה, כי יש הרבה תכניות שונות בימין, ויש שאלות כמו מה לעשות עם הפלשתינים, יש שאלות שלא רוצים לעסוק בהן כמו האם אפשר לעודד הגירה שלא מקובלת בפוליטקלי-קורקט. היו רבים שהעדיפו שלא לומר דברים מסוימים והעדיפו לשתוק, אבל הוא אמר שאסור לנו לשתוק".
הרב בני אלון, כך עולה מדבריו של בנק, היה מודע היטב לקושי בהטמעת רעיון חדש, בעיקר בימים שאחרי אוסלו, אולם דווקא בדברי ה'חפץ חיים' מצא עיקרון מנחה בהכנתה של תכנית ברורה ומוגדרת לקראת היום בו תצוץ ההזדמנות המדינית והפוליטית. "החפץ חיים אומר על המילים 'על לבבך' שטבע האדם הוא שרק ברגעים נדירים מפנימים משהו עד הסוף ומכניסים אותו אל תוך הלב פנימה. בדרך כלל הדברים לא נכנסים מיידית פנימה אלא נמצאים 'על הלב' וממתינים לרגע שבו הלב נפתח ואז הם ינצלו את אותו רגע כדי להיכנס פנימה. ברוח זו הרב בני אמר שצריך להכין תכנית ולהניח אותה על השולחן עד הרגע שבו הדברים יסתדרו ותבוא שעת כושר מדינית, כמו הגעתו של טראמפ לבית הלבן".
ועם כל זאת 'היזמה הישראלית' לא הבשילה לכדי צעדים מעשיים. שלטי ענק בישרו עליה ושלחו את הציבור הישראלי להכיר את פרטיה באתר האינטרנט שהוקם לשם כך בשלוש שפות, אך בפועל הדברים לא חלחלו. בנק מסביר מדוע:
"זה לא הצליח גם בגלל האווירה הבינלאומית וגם כי הציבור בישראל לא היה מוכן לכך. אנשים היו עדיין באופוריה של אוסלו, בתחושה שאם רק ניתן לפלשתינים שטח ונשק יהיה כאן מזרח תיכון חדש. שנים לקח לשמאל להשתכנע בתפיסות המוטעות שלהם ואחרי השכנוע האיטי הזה היה כבר קשה מאוד לשנות כיוון, גם אחרי שראו כמה דם נשפך בגלל רעיונות אוסלו".
בנק מוסיף ומעיר כי גם הדיפתו של הרב אלון מהפוליטיקה בשנת 2009, שנה לאחר הקמפיין האגרסיבי שנראה ברחובות ישראל, תרמה לקושי למנף את היוזמה ההיא. "גייסנו הרבה כסף כדי לעשות את הדבר הזה בצורה הכי רצינית, אבל כעבור שנה הסתחררה המערכת... אני משוכנע שאם בני היה ממשיך להיות חבר כנסת, ראש מפלגה ואולי גם שר הרעיון היה מקודם. זו הייתה האג'נדה המרכזית שלו. ב-2006 הוא שקל לפרוש מהחיים הפוליטיים. שוחחנו על כך הרבה, ומה שהשאיר אותו הייתה התחושה של השליחות להציג אלטרנטיבה מדינית", מגלה בנק.
ומה באשר לימינו אלה? האם ניתן למנף את התכנית מחדש? בנק משוכנע שכן ואף סבור כי התמורות בחברה הישראלית וההתפכחות מרעיון חלוקת הארץ הכשירו את הלבבות ביתר שאת להפנים את חזון הריבונות והאלטרנטיבה מימין. "היום מי לא מדבר על ריבונות ביו"ש? אנשים מבינים היום את מה שבני דיבר עליו לפני 15 שנה".
ומה כללה התכנית ההיא? "ראשית, החלת ריבונות ישראלית על כל יו"ש. על השאלה של מה עושים עם 1.8 מיליון פלשתינים – היוזמה הישראלית משייכת אותם מחדש לירדן, כפי שהם היו משויכים עד 1988. עד אז הם המשיכו להיות אזרחי ירדן. הם היו גרים כאן אבל אזרחי ירדן. בשנת 88' ערפאת ביקש מחוסיין שיסיר את האזרחות הירדנית כי זה מזיק לטענה שלהם שהם חייבים הגדרה עצמית וצריכים דרכונים וכו'. המלך נעתר לבקשה והסיר את הקשר בין הממלכה הירדנית לתושבי יו"ש. ערפאת צדק וכעבור 4 שנים היה לנו את אוסלו כי כך הוא מינף את הטענה שהם צריכים הגדרה עצמית".
אחת השאלות שנשמעו באותם ימים שוב ושוב היא שאלת הפרטנר הירדני שיהיה מוכן לקבל את הרעיון, ולדברי בנק המענה הירדני לתכנית היה אכן חיובי, אם כי איש בארמון המלוכה לא היה מוכן לומר זאת בקול רם.
"הרב בני שוחח עם נציגים מהארמון וגם עם סנטור שכיום הוא מושל ארקנסו, בכיר תומכי היוזמה בארה"ב. הוא ניגש למלך הירדני ואמר שיש כאן תכנית הרבה יותר הגיונית וטובה גם לכם, הירדנים. התשובה שהוא קיבל היא שהתכנית הזו עדיפה מתכנית השמאל", מספר בנק ומסביר את מורכבות היחס הירדני ל'יוזמה הישראלית': "השמאל הציע לתת מדינה פלשתינית ביו"ש ובבקעה עם נשק ומשטרה משלהם. כוח ריבוני פלשתיני חמוש ממערב לירדן זה הסיוט הירדני הגדול ביותר". בהקשר זה מזכיר בנק את העימות רווי הדמים בין הארמון ההאשמי לפלשתינים, עימות שגולת הכותרת שלו הייתה בספטמבר השחור בו חוסלו כ-15 אלף פלשתינים. "הירדנים מבועתים מהפלשתינים", הוא קובע ומזכיר כי לא פחות מ-75 אחוזים מהירדנים הם פלשתינים והחשש הירדני הוא חבירה של רוב עצום זה למדינה פלשתינית ריבונית חמושה ומאורגנת שתוביל להפיכה של ממש בממלכה.
"הסיוט הגדול שלהם היא תכנית השמאל. אם הרוב הפלשתיני אצלם יחבור למדינה פלשתינית הם יפילו את המלך והעולם יראה בכך המשך לאביב הערבי. אף אחד לא יתנגד לכך. לעומת זאת, ע"פ היוזמה הישראלית מי ששולט ממערב לירדן זה רק ישראל ומי שולט מבחינה ביטחונית הוא צה"ל. זו המתכונת העדיפה עבורם. המצב הזה הרבה יותר טוב למלך הירדני, ובשיחות שקטות הם הסכימו לכך, אבל אמרו לנו שלא יוכלו לומר את זה כי זה ייחשב לבגידה בליגה הערבית. לכן צריך לקדם תכנית שכזו ללא התערבות שלהם".
כאמור, בנק רואה בשינויים ובהתפכחויות המתרחשות במציאות הפוליטית בישראל מצע נוח לחידוש תנופת היוזמה ההיא. "יש את יהודית קצובר ונדיה מטר, נשים גיבורות שעושות הרבה לעם ישראל, והן העלו על נס את הרעיון כשהתחילו עם תנועת הריבונות. הן יושבות על מדוכת קידום הדבר הזה. כיום התרחקנו מאשליות אוסלו ורוב העם, כמו גם רבים בעולם, מבינים שרעיון שתי מדינות חלף מהעולם. יש כיום כ-800 אלף יהודים מעבר לקו הירוק, ביו"ש ובמזרח וצפון ירושלים, והדבר כבר בלתי ישים. ברור לכולם שדרושה תכנית אחרת, והיום מקובל הרבה יותר לדבר על ריבונות. המחלוקת היא רק מה עושים עם אותם פלשתינים. אנחנו סבורים שהאופציה של שיוכם לירדן היא המועדפת, אבל יש גם את רעיון הסיפוח-איזרוח שאותו הוביל אורי אליצור ז"ל ועיקרו הוא איזרוח מדורג מבלי לחשוש גם ממציאות שיהיו יותר חברי כנסת ערבים".
"מי שהתחיל את הדיבור על ריבונות ביו"ש ללא חשש מההשלכות הוא בהחלט מורי ורבי, המנטור שלי, הרב בני אלון, שהיה ייחודי בחזון הזה ובעוז הרוח של הליכה קדימה והסברה התואמת את המודרנה, גם אם הדבר לא פוליטיקלי קורקט".