אחרי ששמע ממו"ל אמריקאי השוואה בין זכויות העם היהודי על יהודה ושומרון לבין תיאוריית כדור הארץ השטוח, הבין פרופ' אברהם ציון שהוא חייב לכנס את התיעוד ההיסטורי לספר שיוכיח את האמת המושתקת של המשפט הבינלאומי.
לציון 102 שנים לועידת סן רמו:
בספרו החדש To Whom Was the Promised Land Promised (למי הובטחה הארץ המובטחת) נכנס פרופ' אברהם ציון לגרעין החוקתי ממנה נבטה מדינת ישראל במשפט העמים, ולאחר עיון מעמיק במאות מסמכים, תעודות, פרוטוקולים ומאמרים, הוא מציג בפני הקורא קביעה חד משמעית לפיה אין כל ספק בשאלת שייכותה של ארץ ישראל לעם היהודי על פי החוק הבינלאומי.
הזרז ששלח את פרופ' ציון לעבודת מחקרו הוא הקביעה שהתקבעה בתודעה הבינלאומית כאילו שטחי יהודה ושומרון הם שטחים ערביים שנגזלו בידי מדינת ישראל. "הקביעה הזו היא מקור כל הצרות" הוא אומר ומספר כי בתחילת הדרך חיפש בארה"ב ובאנגליה הוצאה לאור שתפרסם את ספרו והתקשה להבין מדוע הוצאה אחר הוצאה מסרבות או מתעלמות מפנייתו. כשפנה באופן אישי לאחד המו"לים ושאל על כך נענה 'זה כמו שלא אפרסם ספר על כך שכדור הארץ שטוח'. התשובה הבהירה לו עד כמה התודעה הבינלאומית נכבשה בידי הנרטיב הפלשתיני, ועד כמה בדיוק משום כך הוא חייב להוציא לאור את ספרו.
בספרו מביא פרופ' ציון תיעוד של הקבינט הבריטי, של משרדי החוץ והמושבות הבריטיים כמו גם מסמכים בינלאומיים רבים המוכיחים כי מתחילת המאה העשרים יועדה ארץ ישראל, על פי החלטות והסכמים בינלאומיים מחייבים, שהפכו חלק מהמשפט הבינלאומי, להיות בית לאומי לעם היהודי. באותו זמן לערביי ארץ ישראל ניתנו זכויות אזרחיות ודתיות, אך לא לאומיות. ערבים אלה נחשבו תושבי דרום סוריה.
בית לאומי גם ליהודים שעדיין פזורים בעולם
בוועידת סן רמו החליטו מעצמות הברית שניצחו במלחמת העולם הראשונה, בריטניה, צרפת, איטליה, יפן, וארה"ב כמשקיפה בעלת השפעה, לחלק את המזרח התיכון בין שני העמים שעזרו להם במלחמת העולם הראשונה נגד הטורקים: בין ערביי המזרח התיכון שהיו מיוצגים ע"י האמיר חוסיין מחג'אז לבין העם היהודי שהיה מיוצג ע"י התנועה הציונית. העם הערבי זכה לעצמאות בכל שטחי המזרח התיכון פרט לא"י, לאחר 440 שנים בהן חי תחת עול הטורקים, ואילו לעם היהודי הובטחה ארץ ישראל משני עברי הירדן לשמש לו כבית לאומי בדרך למדינה עצמאית. מחקרו של פרופ' ציון מדגיש כי בעוד שלערבים הובטחה עצמאות לתושבים הילידים של האזור, הבית הלאומי הובטח לעם היהודי אף שהרוב המכריע של יחידיו שהה מחוץ לארץ ישראל. המשמעות היא שכל יהודי באשר הוא יכול היה לראות עצמו שייך לבית הלאומי בארץ ישראל.
פרופ' ציון דוחה את הטענה שעלתה מהצד הערבי ולפיה כביכול לא הייתה סמכות למעצמות הברית לבצע את החלוקה. טענה זו חסרת שחר, הוא קובע, שכן "הריבונות בשטחי המזרח התיכון עברה מהמעצמה העותומנית למעצמות הברית עקב ויתור של הטורקים על ריבונותם בשטחים אלה לטובת בעלות הברית באמנת "סוור" (Sevrer)".
ממשיך פרופ' ציון ומציין כי לפי המשפט הבינלאומי שהיה מקובל באותה תקופה מדינה שכבשה תוך לחימה שטחי אויב הייתה רשאית לספח אותם לעצמה בלי הצורך באישור של גורם בינלאומי כלשהו. אולם לאחר מלחמת העולם הראשונה החליטו מעצמות הברית, בהשפעתו של נשיא ארה"ב וילסון לסטות ממנהג זה, וברוח סעיף 25 למגילת חבר הלאומים, החליטו להקים על שטחים אלה משטרי מנדט.
מטרת המנדט הייתה להכשיר באמצעות המעצמות המנדטוריות את תושבי המקום לעצמאות עד שיוכלו לתפקד כמדינות עצמאיות. אולם בכל הקשור לעם היהודי ולארץ ישראל, נוסח המנדט ומטרתו היו שונים משאר המנדטים. בעוד המנדטים על מסופוטמיה היא עירק, סוריה ולבנון נוסחו באופן כזה שתושבי אזורים אלה זכאים באופן מידי לעצמאות בכפוף לתנאים מסוימים, הרי שהמנדט על א"י נוסח באופן שפלשתינה-א"י נמסרה כפיקדון בידי ממשלת בריטניה במטרה אחת בלבד, והיא הקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י.
כך, נדבך על גב נדבך, מתאר פרופ' ציון בספרו כיצד במרוצת חמש שנים מאז הצהרת בלפור דרך הצהרת סן רמו ואמנת סוור בואכה כתב המנדט הבריטי שאושר ע"י חבר הלאומים ו-54 חבריו פה אחד, הונחו זכויות העם היהודי על ארץ ישראל. "כל שלב חיזק את השלב שקדם לו", הוא מדגיש.
"אם הערבים שואלים כעת למה קיבלנו את ארץ ישראל, נשאל למה הם קיבלו את כל שאר המזרח התיכון, כי מדובר היה בהחלטת חלוקה משולבת, ואם מערערים על החלק היהודי שבחלוקה מערערים ממילא גם על החלק הערבי שבה".
על האופן בו הושתקו ומושתקים כל פרטי המידע הרבים שכינס לספרו, אומר פרופ' ציון: "אף אחד לא יכול להתמודד עם הטענות הללו ואף אחד גם לא התמודד איתן בעבר. הם מתעלמים מהמשפט הבינלאומי כאילו הוא לא קיים".
האם ההסכמות שהושגו בהסכמי אוסלו לא מבטלים מתוך הסכמה ישראלית את אותה זכות משפטית על יהודה ושומרון? "אם הסכמי אוסלו היו מתממשים הם היו מחייבים אבל הם נכשלו והופרו על ידי הערבים שהתחילו עם הטרור באינתיפאדה השנייה, וכתוצאה מכך ישראל לא המשיכה עם הסכמי אוסלו שאמורים היו להסתיים בתוך חמש שנים. בנוסף ראוי לזכור שהסכמי אוסלו לא מדברים על מדינה פלשתינית אפילו לא ברמז, אלא מדובר שם רק על שאיפה לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. את החלק הזה שוכחים ומה שזוכרים הוא רק מה שלא כתוב בהסכמים הללו, הדיבור על מדינה פלשתינית".
מדוע אם כן לא קמה עד כה ממשלה ישראלית, בין מימין ובין משמאל, שתציג את הנתונים ואת האמת ההיסטורית הזו? "נתניהו וממשלות הימין לא רצו לעסוק בזה כי פחדו. חששו ממתקפה שתבוא מכל העולם עם הדרישה שאם זה לא שטח פלשתיני אז מה אתם רוצים לעשות? לכן הוא הלך בין הטיפות".