החוקרת ד"ר מור אלטשולר מנתחת במבט מפוכח את המסרים הנוקבים של יום השבעה באוקטובר ואת הסיבות לחזרת השמאל לאותה מתכונת הרסנית ומסוכנת לעתיד מדינת ישראל.
עמדותיה של הפובליציסטית והחוקרת ד"ר מור אלטשולר, כמו תחומי מומחיותה האקדמיים, נטועים עמוק במורשת הציונית והיהודית, ומתוכה היא מגבשת מסקנות הכרחיות לעתידו וקיומו של עם ישראל בארצו.
גם אלטשולר שומעת כיצד ראשי הצבא והמדינה מתיישרים עם תפיסת הנסיגות והוויתורים מתוך אמונה בכוחה של הטכנולוגיה לחפות על היעדר עומק אסטרטגי. ברוח זו, אדמת המולדת ודם חיילינו הם לא יותר מקלף מיקוח שניתן לסחור בו. "הטעות הגדולה של אנשי הצבא היא אמונתם, שאם מתפתח ממד חדש, כמו עולם הסייבר והטכנולוגיה, כל היתר מתבטלים... זה לא נכון. המלחמה היום היא מעל הקרקע, מתחת לפני הקרקע, באוויר הנמוך עם רחפנים, במרומים עם מטוסים וטילים, כולל כאלה שטסים מחוץ לאטמוספרה, וגם בממד החדש של הסייבר. המלחמה מתנהלת בכל החזיתות, ולטעון שעומק אסטרטגי אינו חשוב כי יש אמצעים אחרים הוא חוסר הבנה בדבר טיבן של המלחמות במאה ה-21. מי שחושב כך קיבל את ההוכחה לטעותו הטראגית בשבעה באוקטובר".
"המלחמה היא, בסופו של דבר, על טריטוריה, ולעומק אסטרטגי יש חשיבות גדולה. היכולות הטכנולוגיות המתקדמות רק הופכות את המלחמה לאכזרית, קשה וקטלנית הרבה יותר. אנחנו מתמודדים עם אויבים רחוקים כמו איראן וקרובים כמו חמאס, והמלחמה הופכת למורכבת ותובענית יותר. מולם אנחנו חייבים להפעיל את כל הכלים בכל הממדים".
ולאותם המאמינים, שהעידן הנוכחי הוא עידן של הסכמים, ערבויות בינלאומיות, ובריתות אזוריות שבכוחן לחפות על מחסור בעומק אסטרטגי, ד"ר אלטשולר מזכירה את הסצנה המפורסמת מ-1938, כאשר צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, נופף בהסכם עם הצורר היטלר והכריז שעלה בידו להביא "שלום בדורנו"... "חלף עידן ההסכמים שאויבינו אינם מתכוונים לקיים אותם. אי אפשר למכור לנו שוב ושוב את אותן אטריות קרות. מי שיגן על מדינת ישראל הוא רק עם ישראל, ומאחר והמלחמה מתקיימת בכל הממדים, אנחנו צריכים עומק אסטרטגי אפילו יותר מבעבר. טילים מאיראן לא הפחיתו את סכנת האויבים הקרובים לנו, כפי שכבר הוכח בשבעה באוקטובר".
לא פעם חוזרת אלטשולר על קביעתה ולפיה "הקב"ה הוא האסטרטג הטוב ביותר". בעיניה, ההוכחה היא גבולות הארץ שאותם קבע, גבולות בני-הגנה לארצו של עם ישראל. "אבות הציונות הלכו בעקבות התנ"ך", היא מדגישה. "הם היו יהודים נאמנים לחזון קיבוץ הגלויות וגאולת הקרקע. ארץ ישראל היא המקום היחיד שבו עם ישראל יכול לזכות לתחייה לאומית, להיגאל, ולכן התנועה הציונות שאפה להגשים את חזון הדורות, שיבה לארץ ישראל".
לאן נעלם השמאל הציוני
ומה קרה לצאצאיהם של אותם אבות הציונות, שהיום מתנערים מחלוציות וחזון גאולת הארץ? מדוע חרף הבהירות האכזרית שבה העביר האויב את כוונותיו ביום השבעה באוקטובר, ולמרות הסכנה הקיומית שבמדינת אויב החולשת על לב הארץ ומרכזי האוכלוסייה, עדיין אנשי שמאל שבים אל הפנטזיה המסוכנת של חלוקת הארץ?
"השמאל חי בהדחקה ובהכחשה. העולם האידיאולוגי שלו התמוטט. החזון האוטופי של "שלום תמורת שטחים" מתמוטט שוב ושוב, וקשה להם להודות בטעות. אז הורגים את השליח", משיבה אלטשולר. "יש כאן חוסר בגרות המונע מהם להתמודד עם המציאות ואז נופלים לברירת המחדל הישנה והמוכרת שלהם. פרופ' גרשון שלום אמר על המאמין המשיחי, שכאשר החלום שלו מתנפץ הוא מתנתק מהמציאות ודבק בחלום. לאנשים הללו התנפץ החלום המשיחי על השלום, ובמקום להתעורר ולבחור במציאות הם בועטים בה. לא מדובר בכוונה רעה, אלא בהרבה פחד להסתכל למציאות בעיניים, לומר לצעירים חינכנו אתכם על רעיונות מוטעים, תקוות שווא, ואתם משלמים את המחיר".
התוצאה היא חזרה על טעויות העבר, שהובילו את ישראל להתכווצות, התקפלות ונסיגות. "הילדים שלנו משלמים את המחיר כשהם חוזרים להילחם שוב ושוב במקומות שכבר כבשנו אותם בעבר. אם לא נשנה את הגישה, הטרגדיה הזו לא תסתיים".
על רקע זה אנחנו מבקשים מאלטשולר להעריך לאן הדברים מובילים בעתיד, אך היא נזהרת מלהתנבא. "אני לא יודעת אילו כוחות יגברו כאן, אבל האמירה שלי היא 'מהים עד הירדן מדינת ישראל תהיה חופשית', וזה המינימום מפני שוויתרנו לפני דורות על עבר הירדן המזרחי. אני נזכרת בדבריה של תושבת בארי שאמרה בשמונה באוקטובר 'זה או אנחנו או הם'. אותה מסקנה תקפה לגבי יהודה ושומרון. אסור שהם ישבו על האדמה הזו, שהיא נחלת אבותינו בעוד הם מהווים מוקש תחת רגלינו".
להערכתה, מהלך של הגירה מרצון אינו סביר. סבירה יותר, למרבה הכאב, מלחמה, ש"תהיה קשה ביותר כי בחסותנו ובחסות האמריקאים הם הקימו ביו"ש צבא חמוש ומאומן מרחק קצר מעפולה, יישובי השרון ופתח תקווה. האמונה המוסלמית היא שיהודי אינו יכול להיות בעל קרקע וחופשי ולכן הם ימשיכו לחרוש את מזימת השמדתנו. השמדה שלנו היא עבורם משאת נפש והם לא יוותרו עליה".
לכן, בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח. "אנחנו צריכים להתיישב ולהתיישב עד כאב. להפוך לרוב גם ביו"ש ובעתיד תגיע גם הפורמליזציה של הריבונות. חייבים לתפוס שטחים שולטים". את תנופת ההתיישבות של הקדנציה המסתיימת רואה אלטשולר כמהלך מבורך, כורח קיומי שחייב להימשך גם בשנים הבאות.
הכתבה פורסמה בגיליון 20 של ריבונות